ביאור ההפטרה פרשת ויקרא

 

הקשר לפרשה

בהפטרה מסופר על הקרבנות שביטלו ישראל בימי אחז, שסגר דלתות בית ה' וביטל עבודת בית המקדש, וזה מעין הפרשה שבה מסופר על הקרבנות שצריכים להביא.

 

התוכן:

ה' מתרעם על עם ישראל שנבראו כדי לספר תהלתו יתברך, והם אינם קוראים לו אפילו בעת צרתם, ולא די בכך אלא שביטלו עבודת הקרבנות.

עם כל זאת ה' ימחה את פשעם למענו יתברך, כי אין פלא שחוטאים לפניו, כי אפילו אדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה חטא, וכל שכן הם שהינם ילודי אשה.

ה' אומר לישראל שלא יפחדו כי יעזור להם, וירבה אותם כעשבי השדה, והנשארים בירושלים קדוש יאמר להם, כי כולם יכריזו שהם עם ה' זרע יעקב.

ועוד אומר ה' לישראל שהם יהיו עדיו שאין עוד מלבדו, כי מי כמוהו שהודיע על העבר ועל האותות שיתקיימו לעתיד והכל בא ונהיה.

ואילו יוצרי הפסל הם ופסיליהם שקר וכזב, כי איך אפשר לקחת פסל ולהשתחוות לו, האם שכחו. כיצד נוצר? והלא האומנים שהם בשר ודם עשו אותו במו ידיהם, ואיך יתכן שבן אדם יעשה אלהים?

זאת ועוד לקחו עץ שחלקו שרפו באש להתחמם כנגדו, חלקו צלו עליו בשר לאכילה, חלקו הסיקו בו את התנור ואפו בו לחם, והנותר עשוהו פסל ומסכה ומשתחוים לו, והיצר הרע מפתה אותם ואוטם את לבם, ולא היתה להם דעת ותבונה לאמר, כיצד אני משתחוה לפסל שנעשה מעץ, שחלקו שרפנו לחימום ואכילה וחציו לפסל ומסכה.

והלא ברור שזה שקר כי לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, ולכן אתה יעקב וישראל זכרו דברים אלו, עיבדו את ה' ואז ה' יביא את הגאולה, והשמחה תרבה בעולם.

 

ישעיה פרק מ"ג פסוק כ"א – פרק מ"ד פסוק כ"ג

כא עַם-זוּ֙ ישראל יָצַ֣רְתִּי לִ֔י לשמי להיות לי לעם למען תְּהִלָּתִ֖י [א] יְסַפֵּֽרוּ [ב] זה לזה ולכל העולם: כב ואתה מדוע לא עשית כן שהרי וְלֹא-אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ [ג] יַֽעֲקֹ֑ב [ד] ולא פנית לי בעת צרתך אלא פנית לעכו"ם כִּֽי יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל [ה] ונעשית עייף ויגע בעבודתי ומצוותי עליך לטורח, לכן אשאלך במה הוגעתיך. הלא: כג לֹֽא-הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ כי אם לעכו"ם וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לא כבדת אותי בזבחך לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ לא הטלתי עליך עבודה רבה בְּמִנְחָ֔ה כי לא צויתי להקטיר רק הקומץ וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה [ו] לא עייפתי אותך להרבות בלבונה: כד לֹא-קָנִ֨יתָ לא הוצרכת לקנות לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה בושם לקטורת כי היתה גדלה לרוב בירושלים וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי לא השבעת אותי בחלב זבחיך האליה ויותרת הכבד ושתי הכליות אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בקרבנות בגלל בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ שאתה מביא לי לכפר עליהם הוֹגַעְתַּ֖נִי נתיגעתי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ שהם עוונות מזיד: כה אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא שמחיתי מאז, ואני מֹחֶ֥ה גם עתה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י ולא בצדקתך וצדקת אבותיך וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר שלא ישאר רושם כלל: כו הַזְכִּירֵ֕נִי אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי ותזכיר לי זכויותיך נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד נדבר ונתווכח יחד אם יש ממש בדבריך סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה ראשון לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק [ז] כי בכל זאת לא תצדק: כז אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א אם אדה"ר שהוא יציר כפיו של הקב"ה חטא ק"ו אתם שנולדים מאיש ואשה וּמְלִיצֶ֖יךָ הכשרים שבדור והכהנים והנביאים, גם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: כח ולכן וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ בעבור עוונותיכם אחלל את השרים המליצים שלך והכהנים והנביאים וְאֶתְּנָ֤ה אתכם לַחֵ֙רֶם֙ ואבדון ושממון יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל אתן אותם לְגִדּוּפִֽים ולחרפה, על שגדפו לתורתם וקדושתם: א וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע הנחמה הטובה ועליך לשוב בתשובה, כי יַעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י אתה וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ ליתן לו הטובה המיועדת לבוא: ב כֹּה-אָמַ֨ר יְהֹוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ אשר עושה אותך וְיֹצֶרְךָ֥ ויצר אותך מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ מעת צאתך מבטן יעזור לך אַל-תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן ישראל שהם עם ישר שבָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ: ג כִּ֤י כמו שאֶצָּק-מַ֙יִם֙ עַל-צָמֵ֔א על ארץ צמאה וְנֹזְלִ֖ים עַל-יַבָּשָׁ֑ה כן אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ הקדושה, ורצוני הטוב עַל-זַרְעֶ֔ךָ על בניך הגדולים וּבִרְכָתִ֖י עַל-צֶאֱצָאֶֽיךָ הילדים הקטנים: ד וְצָמְח֖וּ יצמחו זרעך וירבו כאילו היו נתונים בְּבֵ֣ין החָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים כערבי נחל השתולים עַל-יִבְלֵי פלגי מָֽיִם הצומחים וגדלים מהר: ה זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיהֹוָ֣ה אָ֔נִי הצדיקים הגמורים יאמרו שהם מזרע יעקב וְזֶ֖ה הקטנים בני הרשעים אשר ישובו בתשובה יִקְרָ֣א את עצמו בְשֵֽׁם-יַעֲקֹ֑ב להיות צדיקים כמוהו וְזֶ֗ה הבעלי תשובה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ מתחייב את עצמו לשוב לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה [ח] אלו הגרים: ו כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהֹוָ֧ה מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֛ל עם היות שאני מלך של כל העולמות העליונים והתחתונים איני מכנה מלכותי כי אם עליכם וְגֹאֲל֖וֹ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ קודם בריאת העולם וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן לאחר שיכלה העולם וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים אלא אני יחיד ומיוחד: ז וּמִֽי הוא אשר כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א לאמר שהוא כמוני שיכול לומר את הנעשה בעבר ואשר יעשה לעתיד וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֙הָ֙ לִ֔י בבקשה יבוא ויגיד ויערוך לפני כל מה שהיה מִשּׂוּמִ֖י עַם-עוֹלָ֑ם מעת שמתי כל הנבראים וכל הבריות שבעולם ועד עתה וְאֹתִיּ֛וֹת ואותות ומופתים וַאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה ואת העתידות לבוא יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ להם: ח אַֽל-תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל-תִּרְה֔וּ ואל תחתו מלהודיע את שמי בין הגויים הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ מהר סיני וְהִגַּ֖דְתִּי לכם בהר סיני שאין אלוה מבלעדי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י העדים שלי, וכי הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר חזק בעולם בַּל אשר לא יָדָֽעְתִּי: ט הרי יֹֽצְרֵי עושי פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ הם ופסיליהם תוהו הבל ושקר וַחֲמוּדֵיהֶ֖ם והפסילים שהם חמודים ואוהבים בַּל-יוֹעִ֑ילוּ אין בהם תועלת וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵ֗מָּה והפסילים בעצמם הם עדים שאין בהם ממש, כי בַּל-יִרְא֛וּ עינים להם ולא יראו וּבַל-יֵדְע֖וּ וכן לא יודעים ומבינים לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ החומדים אותם: י מִֽי-יָצַ֥ר אֵ֖ל מי עשה שטות כזאת ליצר ולעשות אל אחרי שרואה שאין בו מועיל, וכן מי הטיפש שוּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ יצק לְבִלְתִּ֖י שאין בו הוֹעִֽיל מועיל: יא הֵ֤ן כָּל-חֲבֵרָיו֙ המתחברים אליו לעשותו ולעובדו יֵבֹ֔שׁוּ על שהולכים אחרי התוהו וְחָרָשִׁ֥ים האומנים העושים את הפסל הלא הֵ֖מָּה הם מֵֽאָדָ֑ם מבני אדם ואיך אפשר שיעשו אלהים יִֽתְקַבְּצ֤וּ יתאספו כֻלָּם֙ יחד כל האומנים עם עובדי הפסל יַֽעֲמֹ֔דוּ לבחון הדבר יִפְחֲד֖וּ מהקב"ה כי יבינו שכל מעשיהם הבל, ואז יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד במעשיהם: יב אל תחשבו שיש בפסילים כח, שהרי חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ אומן של ברזל יעשה מלאכתו במַֽעֲצָ֔ד כלי שחותכים בו הברזל וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם ועבד בפחם להתיך אותו באש וּבַמַּקָּב֖וֹת ובפטישים יִצְּרֵ֑הוּ יצר אותו ע"י פטישים וַיִּפְעָלֵ֙הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ עשה אותו בכל אומץ וכח [כי הפסל לא עושה את עצמו] וכל כך טורח עד שגַּם שהאומן רָעֵב֙ וְאֵ֣ין בו כֹּ֔חַ לֹא-שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף התעייף ובכל זאת לא עוזב מלאכתו מרוב חשקו במלאכה ההיא: יג אם בא לעשות הפסל מעץ כך דרכו חָרַ֣שׁ עֵצִים֘ אומן שבקי במלאכת העצים, מתחילה נָ֣טָה קָו֒ על הקורה כדי לחתוך לפי המידה יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד מסמן את הצורה על הקורה בצבע הנקרא שרד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת מקלף את העץ ומחליקו באיזמל וּבַמְּחוּגָ֖ה יעשה בו ציורים עגולים יְתָאֳרֵ֑הוּ וייפהו וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ ועושה אותו כצורת אדם כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם כתפארת של אשה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת היושבת בבית כן הפסל הזה לא יזוז ממקומו: יד יש שמטריח עצמו לבוא לעיר לִכְרָת-ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים לעשות ממנו פסל וַיִּקַּ֤ח עצים ששמם תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן שהם יפים ביותר אבל לא חזקים כארז וַיְאַמֶּץ-ל֖וֹ בַּעֲצֵי-יָ֑עַר במסתרים שבעצי היער ויש שנָטַ֥ע אֹ֖רֶן לעשות ממנו פסל וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל והגשם מגדל את האורן אע"פ שכוונת הנוטע לעיצו: טו מאותו עץ אורן לוקח חלק ממנו וְהָיָ֤ה מקצתו לְאָדָם֙ להשתמש בו לְבָעֵ֔ר לבעירה וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם ג"כ להתחמם אַף-יַשִּׂ֖יק יסיק בתנור וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף גם מהם יקח יִפְעַל-אֵל֙ לעשות אלוה פסל וַיִּשְׁתָּ֔חוּ להשתחוות לו עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד-לָֽמוֹ וישתחווה לו: טז חֶצְיוֹ֙ מקצת מהעץ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ בתוך האֵ֔שׁ עַל-חֶצְיוֹ֙ מקצתו בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל כי יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י ויאכל וְיִשְׂבָּ֑ע אַף-יָחֹם֙ יחמם בשרו וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח ואומר נהנתי ושמחתי שמצאתי תענוג חַמּוֹתִ֖י התחממתי ורָאִ֥יתִי אֽוּר: יז וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ והנשאר מהעץ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ עשה אותו פסל וחשב אותו לאל שלו (יסגוד) יִסְגָּד יכרע ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ לו בפישוט ידים ורגלים וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה: יח לֹ֥א יָדְע֖וּ אין בהם דעת וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ ואין בהם תבונה כִּ֣י היצה"ר טַ֤ח מרח טיט וסתם את עיניהם מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם שעיניהם לא יראו, כדי מֵהַשְׂכִּ֖יל שלא ישכיל ויבין לִבֹּתָֽם ליבם: יט וְלֹא-יָשִׁ֣יב לא נותן אֶל-לִבּ֗וֹ לבחון הדבר, ואין בו וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא-תְבוּנָה֘ כדי לחשוב ולֵאמֹר֒ והרי חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ-אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל-גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל ואיך וְיִתְרוֹ֙ הנותר לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לפסל המתועב בעיני ה' לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד אשתחווה: כ רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ לבו אשר מהתל בו ומטה אותו לקחת לרועה ומנהיג את הפסל עץ שסופו להיות אפר וְלֹֽא-יַצִּ֤יל אֶת-נַפְשׁוֹ֙ אפילו האומן העושה את הפסל לא יציל את עצמו וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא מה שעשיתי הוא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי ביד ימיני ואין בו שום תועלת כי מעשי ידי הוא: כא זְכָר-אֵ֣לֶּה הדברים יַעֲקֹ֔ב אם הגויים לא יבינו אתה יעקב זכור את הקב"ה וְיִשְׂרָאֵ֖ל אל תתפתה אחריהם כִּ֣י עַבְדִּי-אָ֑תָּה ולא עבד לע"ז יְצַרְתִּ֤יךָ בראתיך להיות עֶֽבֶד-לִי֙ ובבקשה אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי לא תשכחני: כב תמיד מָחִ֤יתִי מחקתי כָעָב֙ החולף בצאת השמש, את פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶעָנָ֖ן המתפזר ע"י הרוח חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י בתשובה שלימה כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ אגאלך מהגלות: כג רָנּ֨וּ שמחו שָׁמַ֜יִם כִּֽי-עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֗ה הקים השכינה מעפרא ועשה הגאולה הָרִ֙יעוּ֙ הרימו קול תרועה תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ יסודי הארץ פִּצְח֤וּ פתחו הָרִים֙ את פיכם להשמיע קול רִנָּ֔ה ושמחה יַ֖עַר וְכָל-עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי-גָאַ֤ל יְהֹוָה֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל וע"י גאולת ישראל, שמו יתברך יִתְפָּאָֽר בפי כל:

א. על זכות התהילים ושבחות להי"ת מסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שבימיו יצאה גזירה מלפני שוכן מרומים על אחד ממקומות הישוב שעתיד חלילה לכלות מן הארץ על כל יושביו. הבעל שם טוב ניסה לבטל את רוע הגזירה. נשמתו עלתה למרומים להשתדל לפני כסא הכבוד, אך שם נאמר לה כי הגזירה כבר נחרצה ואין לבטלה.

בדרכה אל עולם הגשמיות עברה הנשמה בהיכלות מרומים. והנה מאחד ההיכלות בוקע אור יקרות. ביקש הבעל שם טוב לדעת - היכלו של מי הוא זה, המאיר באור כה נפלא? זהו היכלו של איש כפרי אחד, האומר מדי יום ביומו את ספר התהלים כולו חמש פעמים! והאור הבוקע מההיכל הוא אורן של אותיות התהלים הנוצצות ובורקות ומאירות.

כיון ששמע זאת, קם הבעל שם טוב ונסע אל אותו כפרי, אילו ידעת שבזכות העולם הבא שלך תציל ישוב מישראל

מה היית עושה? - שאלו הרב.

בלי להסס השיב הכפרי: "אם אמנם יש לי חלק לעולם הבא - מוכן אני לתת אותו במתנה, ובלבד שינצל אותו ישוב". וברגע שאמר דבריו, נתבטלה הגזירה שאיימה על יהודי הישוב.

ב. רבנו האר"י זצ"ל אמר, שקודם התפילה יקבל עליו מצות 'ואהבת לרעך כמוך' (יט, יח), שיאהב בעצם כל ישראל, ובזה תעלה תפלתו כלולה בכל תפלות ישראל. וזאת היתה לי להסמיך זה בפסוק 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', הכונה 'עם ז"ו' גימטריא אחד, שיהיו באחדות. 'יצרתי לי' לכבודי בראתיו, לכן תחילה וראש שיהיו אחדות גמורה, ואחר כך 'תהלתי יספרו', שיאמרו תפלה כמו שאמר רבנו האר"י זצ"ל. (רוח חיים דרוש ו' ד"ה 'וזאת היתה לי').

והראשונים פירשו במה שאמרו (סנהדרין) פרק ארבע מיתות (דף סה ע"ב), רבא ברא גברא ע"י ספר יצירה, אך מבואר שם בש"ס ומהרש"א בחידושי אגדות דלא היה לו כח הדברי. וזה שכתוב 'עם זו יצרתי לי', וכי תימא מאי רבותא אשר יצר את האדם, הלא יודעי ועוסקי ספר יצירה ברו גברי. לזה אמר 'תהלתי יספרו', 'עם זו' יש להם כח הדברי ו'תהלתי יספרו', מה שאין כן נברא מספר יצירה, שאינו יכול לדבר.

ג. ולא אותי קראת יעקב - רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתיו ומורה באצבעותיו בפרק ראשון, עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב (יומא יט).

דבר אחר ולא אותי קראת יעקב, זה שאמר הכתוב ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, אפילו בשותפות... אמר רבי יודן משל לעבדו של מלך שעשה סעודה וזימן את כל בני המלך, ולא זימן את המלך, אמר המלך הלואי שהשוה אותי לבני ביתי, אלא ולא אותי קראת יעקב, קאי וטרי כל יומא ולא לעי וצלויי קמי את לעי קאי וטרי כל יומא ולא לעי, ואמר לו חבריה איתא צלי, והוא אומר לית אנא יכיל (איכה רבתי)...

ויש שפירשו דרך הלצה, כי נודע דיעקב נקרא על עקבה ומרמה, וישראל על היושר. וזה שכתוב 'ולא אתי קראת', כשאין אתה קורא בתורה, נקראת 'יעקב' המורה על עקבה. אבל אם תיגע בתורה, וזה שכתוב 'כי יגעת בי', שאתה יגע בתורתי קראתי שמך 'ישראל' המורה על שררה וישרות, עכ"ד.

ד. בספר מעינה של תורה מביא משל לבאר את טענתו של השי"ת כלפי עם ישראל לאדם צעיר שיצא לאחר חתונתו לחפש לו מקום עבודה, והנה ראה אדם שמוכר אגוזים במחיר של ארבע זהובים לקילו, אמר אותו אדם לעצמו הרי מחצית מהאגוז הוא קליפה נמצא שהקונה משלם עבור הקליפות מחצית מן המחיר, א"כ הרי כדאי לאסוף מן האשפתות את הקליפות ואמכור קילו שלם של קליפות במחיר של ארבע זהובים. וכך עשה אסף מכל האשפתות קליפות אגוזים והעמיד דוכן בשוק למכור אותן. כשהתאספו האנשים סביב דוכנו של אותו אדם, החלו ללעוג עליו שוטה שכמותך! האנשים מוכנים לקנות את קליפות האגוז בשביל הפרי שבתוכו אבל מי פתי ויקנה את הקליפות לבדן.

כיוצא בזה טוען הנביא בשם ה' יתברך עם זו יצרתי, היינו בראתי את כל העם הזה על כל דרישותיו וצרכיו הגופניים אך ורק למען תכלית אחת והיא תהילתי יספרו, שזה בעצם הגרעין של הבריאה, כל עצמה של הגשמיות אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הרוחנית, והנה לבסוף ולא אותי קראת יעקב - אלא נשארת עם קומץ גשמיות בלבד, היינו קליפה בלא תוך ומה תועיל הקליפה ללא תוך?

ה. בספר מעינה של תורה עובד ה' אמיתי העושה כל מעשיו לש"ש אינו יודע יגיעה מה היא. עול התורה והמצוות דומה בעיניו ככתר של זהב משובץ בפנינים הנתון על ראשו של מלך, שלמרות שהוא כבד הרי הוא בכל זאת חביב ויקר. ואילו זה שאינו עושה כל מעשיו לשם שמים כי אם מחוך כוונות צדדיות מעיק עליו הערל בכבדות יתירה והוא נלאה ומתייגע מהר.

המגיד מדובנא מביא משל שני סוחרים הביאו את סחורתם בעגלה אחד היה סוחר תכשיטים ואחד סוחר בברזל. זה שסחר בתכשיטים הביא ארגז קטן מלא באבנים טובות ומרגליות. לעומת זאת השני הסוחר בברזל הביא מטען כבד של ברזל. בשעת פריקת הארגזים החליף הסבל והביא לסוחר האבנים טובות את המטען של הברזל, נכנם הסבל לביתו של סוחר היהלומים כשהוא מתנשף בכבדות ודרש סכום גדול על ההובלה, באומרו הרי זה מטען כבדי אמר לו הסוחר אם אתה אומר שהמטען כבד דע לך כי אין זה המטען שלי, סחורתי איננה כבדה. כך אומר הנביא אם יגעת בי ישראל - הרי סימן הוא זה כי לא אותי קראת יעקב, כי אם קראת אותי לא היית בא לכלל לידי יגיעה ועייפות.

ו. לא הבאת לי - שני תמידין היו מקריבין בכל יום, את הכבש אחד תעשה בבוקר וגוי, ובדם זבחיך לא כבדתני, אלו קדשי קדשים, לא העבדתיך במנחה זו קומץ מנחה, ולא הוגעתיך בלבונה זו קומץ לבונה. לא קנית לי בכסף קנה, רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר קנמון היה גדל בירושלים ועזים וצבאים היו אוכלים ממנו. וחלב זבחיך לא הרויתני, אלו אמורי קדשים קלים, אך העבדתני בחטאתיך, ראו מה גרמו לי עונותיכם להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בני לבין אומות העולם ולישב לי בדד, איכה ישבה בדד (איכה רבתי).

ז. זה שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו, וכן הוא אומר אני מדבר בצדקה, אמר הקב"ה אני חפץ שתזכו בדין. בא וראה, שנים נכנסים לדין, זה משתק את בעל דינו, וזה משתק את בעל דינו, ואומר אני ראשון, וחברו אינו מניחו אלא אומר אני ראשון, והקב"ה בזמן שאמר לישראל באו ונשפטה יחד, כדכתיב הזכירני נשפטה יחד אמרו מי ידבר תחלה, אמר להם הקב"ה אמרו אתם תחלה, ספר אתה למען תצדק, למה אם אני נצחתי אתכם בדין, אני הוא שמפסיד, אבל אם נצחתם אותי אני משתכר, נצחתי לדור המבול הפסדתי את כל אותם האוכולוסין, וימח את כל היקום, נצחני משה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, נשתכרתי, הדא הוא דכתיב למנצח מזמור, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח (פסיקתא רבתי).

ח. זה יאמר לה' אני - חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן בישראל, נקראו ישראל משרתים, שנאמר ואתם משרתי ה' תקראו, וכן הגרים נקראו משרתים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו... ר' שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר ואוהביו כצאת השמש, וכי מי הוא גדול, מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, הוי אומר מי שהמלך אוהבו, והרי הוא אומר ואוהב גר... וכן אתה מוצא בארבע כתות שהם עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר זה יאמר לה' אני ולא יתערב בי חטא, וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק, וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים (ויק"ר) ולמעלה ביארנו ע"פ אבות דר"נ המובא ברש"י הקדוש.