מאמרי הזוהר הקדוש על עניני חנוכה

י כסליו תשפ"ו | 30/11/2025 | 20:13

זוהר זה מדבר על קדושת ימי החנוכה שבהם מתקנים ספירת ההוד, והוא בכ"ד בכסלו שבהם ניתקן יחוד התחתון הרמוז בכ"ד אותיות שבברוך שם, וגורם ג"כ ליחוד העליון הרמוז בשמע ישראל.

(תיקו"ז כ"ח ע"ב).

תִקּוּנָא תְּמִינָאָה בְּהוֹדָאָה [א] התיקון השמיני הוא בהוד, בספירה השמינית, ובו נתקן הוד של השכינה, וּבֵיהּ הָוָה מְשַׁבַּח דָּוִד הוֹדוּ לַיהו"ה ובו היה משבח דוד מזמור הודו לה' שהוא מושרש בהוד, וְדָא הוֹד וַדַּאי יותר משאר הילולים לה', וזה בודאי הוא השבח לבורא, לַמְנַצֵּחַ, הוֹדוּ, בְּהוֹן רְמִיזִין נֶצַח וְהוֹד שבהן בתיבות למנצח, הודו, רמוזות ספירות נצח והוד, למנצח הוא נצח, והודו הוא הוד, ועתה כולל את נו"ה ביחד, וְאִינוּן נִסִּין והם הגורמים לנסים שנעשו לנו שהם חנוכה ופורים, וּבֵיהּ שַׁבַּח מֹשֶׁה אָז ובו שיבח משה לקב"ה במילת א"ז שהיא גימט' ח', שהיא ספירה שמינית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וזה שכתוב (שמות טו א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, בְּגִין דְּאִיהוּ הוֹד דְּיָהִיב לְמֹשֶׁה אז-גימט' ח' הספירה השמינית ויתן הודאה לקב"ה בשביל שהוא -ההוד שניתן למשה וכאילו כתוב ונתת מהודך עליו ונתת עד הוד למשה כלומר מבינה עד הוד, ועוד כתיב (ישעיה נח ז) אָז תִּקְרָא וַיהֹוָ"ה יַעֲנֶה דהיינו א"ז-שהיא הספירה השמינית הקוראת בכח לה', וה' שהוא מידת התפארת, יענה וימשיך השפע להוד, וְאִיהוּ תְּמַנְיָא יוֹמִין דְּמִילָה וספירת ההוד היא שמונת ימי מילה, כמ"ש "ביום השמיני", וּבַתְרֵיהּ בְּרִית דְּאִיהוּ יְסוֹד צַדִּיקָא דְעָלְמָא ואחרי ההוד באה ברית המילה, שהוא מידת היסוד, צדיק העולם, שע"י ניתקן אות ברית קודש, וּבֵיהּ אִתְגַּלְיָא י' דְּמִילָה, עֲשִׂירָאָה לְעֶשֶׂר סְפִירָן ובו ביסוד ע"י ברית המילה תתגלה אות י' שהיא עטרת היסוד עשירית לעשר ספירות דז"א, וג"כ וְאִיהוּ הוֹד תְּמַנְיָא יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה והיא, מידת ההוד שהיא הספירה השמינית-ח' ימי החנוכה, שתקנו להדליק נרות בח' ימים אלה לתקן ספירת ההוד, לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִין יוֹמִין לכ"ד ימים של חודש כסלו שבהם סבלו אבותינו יסורים קשים מן היונים, ועי"ז נתקן היחוד התחתון, דְּאִנּוּן שהוא בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד שיש בו כ"ד אותיות, וּמִיָּד דַּעֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ ומיד אחר התיקון של עלה הזית שממנו בא השמן בסוד טיפת היחוד, והתברר ונתעלה בפיה בסוד יחוד דנשיקין, שזה גורם יחוד עליון יותר, שָׁרְיָא כֹ"ה ואז יש השראה של כ"ה-הכלול מג' יחודים הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אדנ"י, שבהם כ"ה אותיות עַל יִשְׂרָאֵל בְּכ"ה בְּכִסְלֵו, וְאִלֵּין אִינּוּן כ"ה אַתְוָון דְּיִחוּדָא ואלו הן כ"ה אותיות של היחוד, דְּאִנּוּן שהם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר, וְדָא אִיהוּ וזה הוא חֲנוּכָּ"ה חָנ"וּ נחו וחנו כָּ"ה בכ"ה שהוא סוד היחוד של הכ"ה אותיות [ב].

א. חנוכה "להודות ולהלל": ימי החנוכה נועדו לעורר בנו את הכלים לקלוט את נסי הקב"ה. להתחנך לראות את הנפלאות והתשועות, ולהבין שהשי"ת מנהל את עולמו בחסד וברחמים בכל עת ובכל שעה. ובפרט צריכה להיות לנו הכרה בהנהגת הישועה של השי"ת, שפעמים שגם בעת צרה ומצוקה מתוך הצרה מצמיח הקב"ה את נס הישועה. בבחינת של "כי אשב בחושך, ה' אור לי". נרות החנוכה מיועדים להאיר לעין המתבונן, שמתוך הצרה ממציא הקב"ה פדות ורווחה. מעשה נורא שמעתי, על קבוצה של ארבע מאות יהודים, שהיו אזרחים גרמניים ונתגלגלו בשנות המלחמה לאנגליה. הבריטים לא יכלו להחזיק בתוכם פליטים גרמנים החשודים כמרגלים בזמן המלחמה, ולכן אספו את כל הקבוצה, וגרשו אותם באניית מסחר לאוסטרליה. הם שחררו אסירים ופושעים מבתי כלא, כדי שישמשו כמלחים על האוניות. והנה אך יצאה האוניה מהנמל באנגליה, התחילו המלחים להתעלל בקבוצת היהודים. וגנבו מהם את מזוודותיהם, ובזזו לעצמם כרצונם, ואת הנותר השליכו באכזריות אל תוך הים. הצער ועגמת הנפש על איבוד החפצים, המזכרות, והמכתבים האישיים היו גדולים מאוד. "מה זה עשה ה' לנו"? כך הגיעו הפליטים, בעירום ובחוסר כל, והתאקלמו באוסטרליה. לפני שנים מספר, עשרות בשנים לאחר הגירוש ההוא, מצא יהודי אחד, יומן של קצין גרמני ששרת בשנות המלחמה בצוללת. באחד הפרקים המתארים את שנות המלחמה, הוא כתב על אותה אונית מסחר בריטית שנקלטה בראדר של הצוללת. ראוי לציין כי הפלגה ללא ליווי צבאי היתה בימים ההם כהתאבדות. אותה אונית מסחר היתה ללא ליווי, ולכן ניתנה הוראה לירות על האוניה, אך לא היה ברור אם אכן היריות פגעו במטרה. כיוון שנקלט בראדר שמזוודות וחפצים פזורים סביבות האוניה, נשלחה סירה למשות אותם מן המים. בבדיקה גילו מכתבים בגרמנית של אזרחים גרמניים. וכן רשם: "שמחנו שלא פגענו באוניה עם גרמנים כמותנו. ובהוראה שקיבלנו מהפירר בעצמו [היטלר ימ"ש], הופקדנו ללוות את האוניה עד לאוסטרליה בכדי להגן עליה מפני תוקפים בריטים אפשריים". לאחר שנוסעי האוניה ירדו והיא חזרה לאנגליה, זיהו הגרמנים שהיא שייכת לאנגלים ופוצצו אותה, ע"כ. נתבונן בעומק המעשה. ארבעים שנה יהודים בכו והצטערו על אבדן המזכרות והמכתבים האישיים, אולי אפילו התמרמרו על מדת הדין שפגעה בהם. והנה מתברר למפרע גודל החסד שעשה עמם השי"ת, ובנס ממש איפשר להם להגיע בשלום לחוף מבטחים. מתוך מצב של חוסר סיכוי להנצל, זימן להם ה' מלחים באוניה, פושעים ואכזריים, שזרקו את חפציהם למים ובכך ניצלו חייהם. הנסים מתרחשים סביבנו, אך בד"כ אין לנו את הכלים לקלוט ולהבין את גודל חסדי השי"ת עמנו, בכל ימי חיינו. לשם כך נקבעו שמונת ימי החנוכה-להודות ולהלל, לתבונן ולהתחנך מהנסים, ולהיות מושפעים מהעולם הנפלא בו אנו חיים, וממאורעות היום- יום "שכולם נסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סו"פ בא).

כתב הטור (אורח חיים, סימן תרע): "וקראום חנוכה - חנו בכ"ה". והוסיף על כך הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, רבה של היהדות החרדית בארץ ישראל, רמז נכון מדברי התורה הקדושה: החניה הכ"ה ממ"ב המסעות היא "חשמונה" (במדבר לג, ל), לרמוז על ימי החנוכה שנעשו על ידי החשמונאים. ורמז נוסף בשם חנוכה: ח' ־ימים, נ"ו ־ בכל יום העלו במנורת בית המקדש ז' נרות, ובשמונה ימים הרי הם נ"ו נרות. כ"ה - כל זאת היה בכ"ה לחודש כסלו.

ידועה קושיית ה"בית יוסף": מדוע תקנו שמונה ימים בחנוכה, והרי ליום הראשון היה שמן, ואם כן ביום הראשון לא היה נס? ותירץ, בספר "קומץ המנחה" (לחנוכה, דף יז) במשל נפלא: סוחר עשיר נסע ליריד בלייפציג, והיו בידו שמונה שקים עם זהב. בדרך התנפלו עליו שודדי יער, ובזזו ממנו את רכושו, אך בדרך נס לא הבחינו כי ישנם שמונה שקי זהב, ועל כן נטלו עמם שבעה שקים בלבד. המשיך הסוחר בדרכו, ועם הגיעו לישוב הקרוב, שכר איכרים שתמורת תשלום פתחו במרדף אחר השודדים. בינתיים, עמד הסוחר ונדר: כי אם יצליחו ללכוד את השודדים, ולהשיב את רכושו, יתן מיד מעשר לצדקה. ואכן, תפילתו נשמעה. השמועה פשטה בכל האיזור, וגבאי הצדקה מיהרו להתדפק על דלתו כדי לקבל מכספי המעשר, אך עד מהרה פרץ ויכוח בין הסוחר לבין גבאי הצדקה, סביב שעור המעשר שעליו להפריש. "רק שבעה שקי זהב חזרו אלי, ולכן רק מהם עלי להפריש מעשר לצדקה", טען הסוחר, אך הגבאים טענו לעומתו כי עליו להפריש מעשר מכל שמונת השקים, "אילו נשדד ממך גם השק השמיני ־מנין היה לך לשלם לאיכרים כדי שירדפו אחר הגזלנים? הישארותו של השק השמיני בידך, לאחר שהשודדים לא הבחינו בו, הוא נס גדול יותר מהחזרת שבעת השקים האחרים! כך גם לענין השמן: אילו לא התרחש נס בכך שהיונים לא הבחינו בפך השמן הטהור, הרי גם הנס השני - שבמקום יום אחד דלק שמונה ימים ־לא יכול היה להתקיים, שהרי אף ליום אחד לא היה. נמצא, אם כן, שהנס הראשון גרם לנסים האחרים, ועל כן קבעו שמונה ימי הודאה והלל, ולא שבעה.

"על הנסים וכו' ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות" (נוסח אשכנז): בנוסח התפילה ב"על הנסים" יש תוספת "ועל המלחמות", ולכאורה צ"ב איזה הודאה יש על המלחמות, והרי עדיף שלא היו מלחמות, ולא היו צריכים להודות עליהם? ושמעתי לבאר עפ"י מה שביאר הבית הלוי את הפסוק "כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים" והיינו שהודו בני ישראל על עצם השיעבוד שעינו אותנו במצרים. ולכאורה מה הודאה יש להודות על השיעבוד אולם ככל שהיה שיעבוד קשה יותר, כך היציאה ממנו היתה נס גדול יותר, והקידוש שם שמים גדול יותר, שרואים את ידו החזקה, ועם ישראל מודה שהוא היה הכלי, וההיכי תמצי, לגדל ולקדש את שמו הגדול. נמצא שההודאה היא גם על עצם השיעבוד. ועפי"ז יש לבאר את הפסוק "אודך ה' כי עניתני" דהיינו מודים אנו לך ה' על עצם העינוי שעיניתנו, ששימשנו ככלי לקידוש שם שמים, וזהו נמי הביאור "ועל המלחמות" והיינו שעל המלחמה גופא יש להודות שנתקדש שם שמים על ידינו. (יקרה מפנינים)

עוד ביאור נפלא אמר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפונביז', באחד מימי חנוכה תשכ''ו, בדרשה שנשא לרגל חנוכת הבית של בית המדרש במושב יסודות. והעלה שם את השאלה הנ"ל, מה זה שאנו מודים על המלחמות, וכי אוהבי מדון אנחנו? וכי על חרבנו אנו חיים, עד ששמחים אנו, על שזימן לנו הקב"ה מלחמות, מתאים יותר שנודה על הנצחונות שבהם מיגרנו את האויב, ולא על עצם המלחמות? אלא, השיב הרב מפונביז' - עדיין מוקדם מדי להודות על הנצחון, שהרי המלחמה נגד היוונים היתה בעיקרה מלחמת הקדושה נגד הטומאה, ובמלחמה זו הנצחון הסופי לא יהיה אלא כאשר יבוא משיח צדקנו, ועד אז יוסיפו הטוב והרע להתגושש ולהלחם ביניהם, כך שאין מקום עדיין לטפוח על שכם עצמנו ולהתבשם מריחו של הנצחון, בעוד שהקרב עדין בעיצומו. רק על דבר אחד יש בידינו להודות גם כיום: על עצם הדבר שאנו נלחמים, שגם במצבים הקשים ביותר, כאשר הטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל, יהודים אינם נכנעים, ואינם אומרים נואש, אלא נלחמים בכל כוחם על יהדותם! ־(הרב מפוניבז' ח"ג)

נס פך השמן הוכחה לחביבות ה': תמה בספר "מאורות נתן", מה הרעש הגדול בנס פך השמן שהספיק להם לשמונה ימים, הלא מצינו נס כזה של רבוי שמן אצל יהודים רבים. כפי שמצינו באשה האלמנה הצרפתית שנעשה לה נס ע"י אליהו שכד הקמח לא כלה, והשמן שבצפחת לא חסר, כמבואר במלכים (א' י"ז), ואמרו חז"ל שהנס היה שנה תמימה. וכן מצינו אצל אשת עובדיה, שבברכתו של אלישע "אסוך שמן" (מעט שמן כדי סיכה בלבד), נעשה כמעיין ונמלאו כל הכלים הריקים כמבואר במלכים (ב' ד). וכן מצינו אצל רבותינו ז"ל, כתוב במדרש רבה (בראשית י"א) "ויברך אלהים את יום השביעי" ר' אלעזר אומר ברכו בנר, ובי היה המעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בערב שבת, באתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום. עוד כתוב במדרש (בראשית ס') כל ימים שהיתה שרה קיימת היה הנר דלוק מליל שבת, ועד ליל שבת, כיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר (הובא ברש"י שם). גדולה מזו מצינו בגמרא (תענית כה.) פעם אחת הדליקה בתו של רבי חנינא בן דוסא נר לשבת, ונתחלף לה כלי של חומץ, בכלי של שמן, והיתה עציבה שיכבה הנר, אמר לה רבי חנינא: בתי מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, והיה דולק כל השבת עד שהביאו ממנו אור להבדלה. וכן מצינו גם אצל גדולי האחרונים. כתב המהרש"ל (בהקדמת ספרו "ים של שלמה") וז"ל: גם נסיון אחד בא לידי בלילה על ידי נר מצוה ותורה אור, כאילו הראו לי מן השמים, ונתנו לי הורמנא ואמיץ כח, ופתחו לי שערי אורה לומר עסוק בתורה, ע"כ. אם כן, מאחר ומצינו נסים גדולים אפילו אצל יחידים, ודאי יעשה ה' נסים כאשר מדובר לכל כלל ישראל, מה א"כ הרעש הגדול בנס השמן בחנוכה? אלא תירץ, כי עיקר ההדלקה היא לא על נס השמן, אלא על מה שהראה ה' שרצה בנו וחבבנו. ומאיפה באמת מוכח שחבבנו, שהרי הקשו האחרונים למה הוצרכו לנס שהדליקו מהפך שמונה ימים, והלא טומאה הותרה בציבור, וא"כ היו יכולים להדליק בשמן טמא. ותירץ ה"פני יהושע" שה' רצה להראות את חביבות של ישראל, דאע"פ שמן הדין היו מותרים להדליק בטומאה, מ"מ נעשה להם נס כדי שידליקו בטהרה, להראות כי רצה ה' את מעשיהם. וכן כתב בשו"ת "חכם צבי" (סי' י'). ודומה לזה כתב גם ה"נחל אשכול' (על ספר ה"אשכול"), וז"ל: עיקר הנס שהקב"ה הזמין להם פך זה, להראותם שהם צדיקים וזוכין להדליק בשמן טהור, עי"ש. גם האדמו"ר מגור בעל חידושי הרי''ם (בספרו על התורה פרשת וישב), הקשה קושיה הנ"ל, מה היה החידוש הגדול של נס חנוכה, הלא מצינו אצל רבי חנינא בן דוסא נס כזה, וכן הקשה גם על קריעת ים סוף, הנזכר לנס ולפלא, הלא מצינו אצל רבי פנחס בן יאיר שאמר לו לנהר גינאי חלוק לי מימיך ואעבור בך, ונחלק הנהר ועבר (חולין ז.), ותירץ, דאדרבה נס שנעשה לרבים הוא יותר גדול מנס שנעשה ליחיד. וז"ל: הצדיק אשר כל הנהגותיו ומעשיו הם מחוץ לדרך הטבע, מתנהגים עמו בשמים בנסים ונפלאות מחוץ לדרך הטבע, אבל נס חנוכה אם לא היו "כל" ישראל ראויים לנס לא היתה המנורה דולקת, יען שהמנורה של ציבור היתה, ולהעלות את כל ישראל למדרגה זו, זהו נס גדול. וכן הוא בנס של קריעת ים סוף, שהיו כל ישראל צריכים להיות ראויים לנס, אחרת היה טובע כל מי שלא ראוי לזה הנס. וזה הנס הגדול להעלות את כל ישראל ואפילו הפחות שבפחותים ולהיות ראוי לנס, זה היה פלא עצום. (אוצרות התורה)
 

ב. עי' שעהכ"ו דרושי החנוכה, שצריך לכוין בתיבת חנוכה ר"ת חנ"ו בכ"ה, שהם כ"ה אותיות של היחוד השלם שהוא הוי"ה אהי"ה בכתר, הוי"ה אלהי"ם בחב"ד, הוי"ה אדנ"י בז"ת. והוא יחוד של יעקב ורחל העליונים בכל י' ספירותיהם. ומילת נ"ר הוא גימ' של ג' יחודים אלו במספרם. וחנוכה הוא גימ' של האותיות שלהם. וזהו היחוד העליון הנעשה ע"י ההדלקה, ובו מורידים האור הגנוז שגנז הקב"ה לצדיקים. וע"כ ל"ו נרות כנגד ל"ו שעות ששלט האור הגנוז בכ"ד שעות דיום א', וי"ב שעות דיום ד' דמעשה בראשית. ובאור הגנוז אפשר היה לראות מסוף העולם ועד סופו, והיום נמצא האור הגנוז בתורה הקדושה, ובפרט בחנוכה ע"י ההדלקה מאיר האור הגנוז שבתורה בסודותיה בספר הזהר וכו'.