דרוש בענין תולדות יון ונס חנוכה

☰ תוכן הענינים

תולדות יון - אלכסנדר מוקדון

קודם בואנו לדבר על גדולת וקדושת ימי החנוכה, עלינו לדעת מעט ממעשה מלחמת החשמונאים, הדברים מתוארים ע"פ המה שכתב הסופר יוסיפון פלאביוס בספרו יוסיפון (עי' ספר ראשון פ"ה, וספר שני פ"ח והלאה, ועי' יומא סט.)באותם ימים שלח דריוש מלך פרס שליחים אל המלך פיליפוס שיעלה לו מס כמידי שנה בשנה, אלא שהפעם קם בנו של פוליפוס אלכסנדרוס ומנע מלתת להם את המס. הוא אמר לשליחים: לכו אמרו למלככם דריוש, כי כל עוד שלא היו לפיליפוס ילדים, היתה לו תרנגולת מטילה ביצי זהב, אולם כאשר נולד לו בנו, נעצרה התרנגולת מלדת...

בינתים פרצה מלחמה בין יון לארצות הסמוכות לה, ופיליפוס מת במלחמה. את כסאו ירש אלכסנדרוס בנו, שכונה "אלכסנדר מוקדון" על שם ארץ מוצאו [-מקדוניא], והוא יצא למסע מלחמות, כשהיעד העיקרי שלו הוא מדינת פרס, בחפצו היה להכניע את האימפריה הגדולה, ובכך לקנות לו שם ותהילה, וכך הלך וכבש עוד ועוד. במהלך המלחמה ביקש מהיהודים שיעזרו לו להלחם בפרס, אך הם לא רצו להפר את השבועה שנשבעו למלכי פרס, ולעומת זאת כשפנה אל הכותים הם נענו לו ואמרו לו בתנאי שבשכר זה ירשה להם להחריב את בית המקדש של היהודים בירושלים, אשר מהווה איום על ממלכתו.

לאחר שכבש ערים ומקומות פנה אל ירושלים, במטרה להחריב את בית המקדש, בדרכו לירושלים, לן אלכסנדר במלון, ובשכבו חלם חלום, והנה איש לבוש מדים עומד על ידו, ובידו חרב חדה ומבריקה כמו הברק ביום הגשם, והוא מרים את חרבו על ראש המלך, פחד המלך פחד גדול ואמר לאותו האיש, למה אדוני רוצה להכות אותי, אמר לו האיש, אלהים שלח אותי ללכת לפניך ולעזר לך במלחמותיך, אולם עתה דע כי מות תמות, על אשר מלאך לבך לעלות לירושלים ולהרע לכהני ה' ועמו.

התחנן עליו ואמר: אנא סלח נא לפשע עבדך, ואם רע בעינך שעליתי לירושלים, אפנה ואשובה לי, אמר לו האיש אל תירא, קבלתי עתירתך, ועכשיו לך לירושלים, וכשתגיע לירושלים תראה איש כדמותי, לבוש כמוני, ותיכף בראותך אותו, תפול לפניו ותשתחוה לו, וכל אשר יאמר לך תעשה.

ובינתים בירושלים שררה בהלה גדולה, הגיעה השמועה כי אלכסנדר מוקדון מתקרב בחיל גדול לירושלים, ובכוונתו להחריב את בית המקדש, הודיעו זאת לשמעון הצדיק, מה עשה, לקח בגדי כהונה, ולקח עמו מיקירי וחשובי ירושלים, ואבוקות של אור בידיהם, ויצאו להפגש אתו, כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, מיד ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו עבדיו מה אתה עושה, אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמותי.

שמעון הצדיק טייל עם אלכסנדר בירושלים, והראה לו את בית המקדש, והתפעל מאוד, ורצה שיעשה לו זכר בבית המקדש, ע"י שיתן זהב רב לצורפים ויעשו צלם כדמותו, אמרו לו היהודים אין אפשרות לעשות כך, אבל זאת נעשה - כל ילדי הכהנים אשר יוולדו השנה הזאת בכל ירושלים, יקראו על שמך אלכסנדר, ועל ידי זה יזכר שמך בבית המקדש, אלכסנדר הסכים ותרם זהב רב לבית המקדש.

לאחר מכן ביקש אלכסנדר מן הכהן גדול שיאמרו לו על פי "האורים ותומים" אם ימשיך במלחמותיו עם דריוש מלך פרס אם לא, אמר לו הכהן הגדול, לצערנו מיום שחרב בית המקדש הראשון אין לנו "אורים ותומים", אולם אני אתפלל לה' שיתן לי תשובה לשאלתך, ואכן תפילתו נענתה, וה' שם בפיו לומר למלך שיעלה למלחמה ויצליח. פנה הכהן ואמר לאלכסנדר, אתה הוא צפיר העזים, ודריוש הוא האיל (עי' דניאל ח, כ-כא), אתה תרמסהו ארצה, ותקח את מלכותו בידך, כך חיזק הכהן את לב המלך, והוא יצא שמח וטוב לב.

אם אלכסנדר מוקדון עלה חוץ לכדור הארץ

בהמשך דבריו מתאר יוסיפון כי ביקש אלכסנדר מהחכמים לראות את כל פני הארץ, וכתב בספר אור הלבנה (אור החיים עמ' קצו) וז"ל: בדרך אגב נבאר שורש דברי רבנו [האר"י ז"ל] שכתב שאלכסנדרוס עלה לרקיע ע"י העופות (עי' פרע"ח שער תיקון חצות פ"ד נח ע"ב), כי בדברי רז"ל לא נמצא מפורש דבר זה, כי הוזכרו ענייניו בסנהדרין (צא.) וביומא (סט.) נזכר טובתו לישראל, ובמסכת תמיד (לא:) הוזכר ששאל עשר שאלות מזקני הנגב ולבסוף נתגלגל הדבר והגיע לג"ע ונתנו לו גולגולת, ולא היה שום כובד מכריע אותה כי אם בעפר, להורות כי האדם ישוב לעפר וזה חלקו מכל עמלו יעו"ש, ובכל אלו המקומות לא נתבאר מעלייתו לרקיע.

וכן הרב מדרש תלפיות (קסא: ערך כונה ד"ה ואמנם) הביא כל הייחוד והמאמר ולא הראה שורש הדברים כיעו"ש. אולם רמז לדברי רבנו מצאתי בירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א יח:) אמר רבי יונה, אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סלק וסלק, סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה, בגין כן ציירין לו ככדורא בידא ע"כ. והובא בתוספות (ע"ז מא ע"א ד"ה ככדור) יעו"ש. מזה יורה שהתחכם אלכסנדרוס באופנים ע"י העופות לעלות למרום, אולם לא פורש אופן הדברים, וכן בקורות אלכסנדרוס מיום לידתו עד יום מותו שהובא ביוסיפון מפרק ו' עד פרק י"ג לא פורש זה, אולם בפרק י"ג רמז לזה שכתב ויעל אל רוחו לעלות למרום באויר השמים ע"כ.

האמנם מצאתי הדבר מפורש בע"ה בספר (אוצר ישראל ח"ב 42) שהביא מספר כרמי שומרון (פרק מו) וז"ל: ויאמר אלכסנדרוס לחכמים, למתי אוכל לראות על נקלה את כל פני הארץ, וייעצוהו לבנות תיבה עומדת על אופנים ומכונים להמשיכה למעלה ולהורידה למטה, ויקשור ארבעה נשרים בארבע קרנות התיבה, ולתלות חתיכת בשר ממעל לתיבה, באופן אשר לא יוכלו הנשרים לנגוע בו, והם בראותם את הבשר יעופו למעלה להגיע אליו ובכח דחיפתם ישאו את התיבה עד אשר תעוף ברום שמים, ואם ירצה לרדת יסוב חתיכת הבשר למטה מתחת התיבה והנשרים בעופפם אל הבשר ירדו למטה ובדרך הזה ימשיכו התיבה לכל עבר ופינה אשר יחפוץ ללכת, ויעש כן אלכסנדרוס ויעל אל רום השמים ובירדו למטה לארץ במקום שהציג כף רגלו בנה עיר ויקרא שמה אלכסנדריא ע"כ, והובא המעשה הזה בספר "תולדות אלכסנדרוס" וקורותיו יעוש"ב, ע"כ מספר אור הלבנה.

אלכסנדר מוקדון אשר פיתח את תרבות יון, לא כפה אותה על עם ישראל, משום שאהב אותם, ומת בגיל שלשים ושלש, ומת בלא ילדים, ואחריו התחלקה מלכות יון לחלקים רבים.

מעשה נס חנוכה

לאחר מכן החלה מלכותו של אנטיוכוס הרשע, תחילה מלך במקדוניא, ולאחר מכן כבש את מצרים מידיו של תלמאי המלך, אנטיוכוס היה רשע גדול, בספר מגילת אנטיוכוס (פס' יא והלאה) מסופר איך שלח אנטיוכוס את ניקנור שר צבא כדי שיצר ליהודים, וביטל מהם את התורה הקדושה, וטמא את בית המקדש ואת כל השמנים, והעמיד צלם בהיכל, באותה שעה עמד יוחנן כהן גדול בקנאת ה' צבאות ובא לניקנור שהיה באותו הזמן בבית המקדש ותחת בגדיו הצניע חרב שתי זרתות ארכה ורחבה זרת והזכיר זכות שלשת האבות, ואמר אדוני המלך באתי לעשות רצונך, אבל תאמר לעבדים שעומדים אצלך שיצאו לחוץ שנהיה אנכי והמלך לבדנו, שמא ישמעו היהודים ויהרגוני. אמר המלך שיצאו כל העומדים לחוץ, אמר ניקנור ליוחנן רצוני שתנחר חזיר כאן בבית המקדש במקום קרבן שלכם, אמר יוחנן דברי המלך על עיני ועל ראשי ורצוני לנשק פיך שאמרת זה הדבר, שלף החרב ותקע בלבו ויצא לחוץ, ועמדו יוחנן והחסידים והרגו שבעים ושנים אלף ושבע מאותמחייליו של ניקנור. ושמע אנטיוכוס וחרה אפו, ושלח את משנהו ושמו בגריס, וגזר עליהם שלש גזרות, שלא ישמרו שבתות, ולא יעשו מילה, ולא ישמרו ראשי חדשים, [וזהו שכתוב (בראשית לז, יא): "ואביו שמר את הדבר" סימן שמ"ר שבת מילה ראש חדש,] ואם היה אחד מבני ישראל מוהל בנו היו תולין אותו. ואשה אחת מת בעלה והיתה מעוברת וילדה בן ומסרה נפשה על קדוש השם ולקחה מוהל ומלה בנה לאחר מכן עלתה על החומה והיא נפלה ומתה עם בנה. וביום השבת היו ישראל מתקבצים במערות צורים ושומרים השבת, ושמע בגריס הרשע וצוה והביאו עצים ושרפו מהם כמו אלף נפשות במערה אחת.

וכששמע מתתיה עמד עם חמשת בניו יוחנן ויהודה ושמעון ויונתן ואלעזר, וגזרו תענית ולבשו שק ואפר יוצע לרבים, והקב"ה עזר להם. ומתתיה איש אשר כברכתו ברך אותם, גור אריה יהודה, ושמעון כשמעון בן יעקב, יוחנן כאבנר בן נר, יונתן כיהונתן בן שאול, אלעזר תהיה כאלעזר בן אהרן, ועמדו עליהם והרגו הרבה. גם בגריס ברח וסיפר למלך שאין אנחנו יכולים לעמוד נגד מתתיה וחמשת בניו, מיד קם אנטיוכוס ואסף את כל שרי צבאותיו וחייליו ובאו עליהם, כשראו ישראל החיל הכבד אמרו אין אנחנו יכולים בפעם הזאת לנצח אותם. עמדו מתתיה ובניו בתפלה וגזרו תענית ועשו עמהם מלחמה ועמדו נגדם ושרפו את בגריס כמו שציוה לעשות ליהודים, כך הקב"ה עשה להם מדה כנגד מדה, ואנטיוכוס ראה שהרגו חיילות הרבה ושרפו את בגריס, ישב בספינה וברח, וכל מקום שהיה בא היו מורדים בו והיו קוראין לו מלך בורח, [ורמז לזה (חבקוק ב, יא): "אב"ן מקיר תזעק" אב"ן נוט' אנטיוכוס בגריס ניקנור].

עוד איתא במדרש חנוכה (הובא ברוקח פירושי סידור התפילה ח"ב עמ' תשטז ד"ה רבת) מסרת גיבורים הם היוונים, ביד חלשים הם חשמונאים. רבים היו היוונים ביד מעטים נפלו, כדכתיב (שמואל א ב, ד) "קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל" א"ר יצחק בר נחמני אלו אלף ושמונים ריבוא [עשר מיליון ושמונה מאות אלף] אנשי צבא שבאו עם גסקלגס [הוא בגריס], , ואמר שוטים יש בכם י"ב איש שיעשו מלחמה עם חיל שאין לו שיעור... באותה שעה נשאו ישראל עיניהם כלפי למעלה בתפילה לפני הקב''ה... תפס הקב"ה את שבעים שרי האומות ורצע אותם במרצע של אש, ואמר להם כל אחד מכם [יתפוס] אומתו בידו, אם נמלט אחד מהם - נפשכם תחת נפשו, כל אחד ואחד מן היוונים כשהיה יורה החץ להכות אחד מישראל בא מלאכו ונועצו בלבו, והיו בית חשמונאי רואים נסים הללו ואומרים ה' ילחם לנו.

וכל מלך שנהרג מהם מן היוונים באים מלאכי השרת ומבזבזים את ממונם ומטילים לתוך בתיהם של ישראל, שאין יכולים ליטול השלל מפני חלליהם, זהו רבת את ריבם.

ממשיך הרוקח ומביא את דברי מדרש יהודית וז"ל "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים הם היוונים, וגם חבורת אליפורני שקיבץ מאה ועשרים אלף איש גבורי מלחמה וכ"ב אלף בעלי חיצים, וגמלים נושאים מזונות עד אין מספר, ולכד כל המדינות גדולות וגבוהות, כיון ששמעו ישראל שבא עליהם פחדו כולם... ויקומו ויצעקו אל ה' בעמידה, והכניעו נפשם בצום ובבכי הם ונשיהם ובניהם, ולבשו הכהנים שקים, וגם מזבח ה' הלבישו שק, ונפלו הנערים על פניהם בצום לפני היכל ה', ויצעקו כולם אל ה' בלב אחד... וכל העם מיד נפלו על פניהם [והשתחוו] לה' בבכי גדול, מיד רדפו ישראל את אויביהם והרגו מהם תילי תילים, עכ"ל.

מלכות יון – חיצוניות

מלכות יוון פיתחה רבות את תרבות הגוף, את ענפי הספורט למיניהם, האולימפיאדות והאיצטדיונים ובהם תחרויות של בני אדם, וכך גם פיתחה את תרבות היופי החיצוני של הגוף, ודבר זה רמוז בשם שלה, שהרי 'יון' אותיות: נוי, מרכיב נוסף שפיתחה מלכות יון זה חכמת הפילוסופיה, שבה אספו חכמי יון את כל החכמות שבעולם ואף תרגמו את התורה ליוונית (עי' מגילה ט.), והיו ביניהם את גדולי הפילוסופים כדוגמת אריסטו שהיה רבו של אלכסנדר מוקדון.

וכנגד שני המרכיבים הללו אנחנו מוצאים שתי ערים מרכזיות במלכות יון: העיר 'אתונה' שהיתה עיר של חכמים ופילוסופים גדולים וכנזכר בגמרא (בכורות ח:) 'סבי דבי אתונאי, והעיר 'ספרטא' שבה פיתחו את תרבות הספורט. והנה, אם נתבונן נראה שיש קשר בין שני המרכיבים, כי הפילוסופיה היוונית אומרת שהאדם הוא הערך העליון ביותר שיש, האדם הוא נזר הבריאה ואין למעלה ממנו. כמובן שהקביעה הזו נבעה מתוך השחצנות והגאוה הסרוחה שלהם, ולא מתוך אמונה שכך רצה הקב"ה, וממילא, מאחר שהאדם הוא הערך העליון, הרי שצריך לפתח את גופו כדי שיהיה נאה חסון וחזק ובכך יתאים לערך שלו. ואכן, ילד שנולד בעל מום חולה או מכוער - היו הורגים אותו מיד, ורק את הילדים הבריאים היפים והחסונים השאירו בחיים.

מלחמת יון להביא את עם ישראל ליאוש בעבודת ה'

תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול, וכחמור למשאוי (ע"ז ה:), הרה"ק הרב בונים מפשיסחא זי"ע (הובא בספר חשבה לטובה ליקוטים עמ' צג) כתב לבאר את הלשון' 'כשור לעול', כי השוו החורש בשדה לעולם לא יעמיד עצמו להביט לאחוריו, האם הצליח בחרישה או העלה חרס בידו, ותמיד 'עיניו לנוכח יביטו' - לחרוש עוד כברת ארץ, ועוד כברת ארץ ללא לאות, בכי האי גוונא ממש יש לנו לעסוק בתורה ועבודה, שלא להביט לרגע אחד לאחורינו לראות מה העלינו בידינו, אלא לילך בדרך העולה בית קל יומם ולילה ערב ובוקר וצהרים.

וכנגד זה נלחמו היוונים, שהם לא יכלו לסבול את עבודת בני ישראל 'כשור לעול' - שלא להביט לאחוריהם הן על העליות, והן על הנפילות, כי ידעו שעבודה כזאת מונעת את האדם מייאוש, כי ממה יתייאש אם אינו מתבונן בנפילותיו, ובמה יתגאה אם לא ראה את עליותיו, ועל כן גזרו על בני ישראל שיכתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל (עי' מדרש רבה פראשית פרשה ב, ד), היינו שימנעו את עצמם מלעבוד את 'אלוקי ישראל' כדרכו של השור שאינו מביט אחור.

רמז לדבר, כי 'עבריין' נוטריקון עבר יון, כי זו קליפת יון להביט אל העבר ולהתבוסס בבוץ של העבירות, ועי"ז יתקצצו כנפי רוחו ולא יהא בו כח להתחדש אלא תמיד יהא עבריין.

מלחמת היצר לייאש את האדם

בעל ה'סולם' זי"ע, הביא מעשה באיש שהיטיב עם המלך טובה גדולה, הדבר גרם קורת רוח מרובה למלך הגדול והנורא, וכאות הכרת הטוב נתן לו המלך את ה'מפתח' של שערי אוצרותיו, ואמר לו למשך ב' שעות הקרובות האוצר ברשותך, צא ולקוט לעצמך כאוות נפשך, משכיות זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות... מיהר האיש והביא עמו כמה וכמה שקים חזקים וגדולים והחל ממלא שקיו, כעבור זמן מה סיים למלא השקים, ואך בקושי שירך את רגליו לצאת החוצה עם השלל הכבד שבידו, ויהי בבואו לשערי הארמון נתקל בשומרי הסף, וגערו בו השומרים, רבי יהודי, חצוף שכמותך, מה עשית, ומה נטלת מאוצר המלך, ובתקיפות נטלו השקים ו'הפכו הקערה על פיה' שפכו את כל הזהב והכסף שנתייגע ללקטם אחת לאחת, האיש שידע בבירור שאת המפתח קיבל מידי המלך בכבודו ובעצמו נטל בשנית ופנה למלאותם שוב, משגמר מלאכתו החליט להיזהר היטב בשעה שהוא עובר את שערי הארמון, אבל שומרי הסף שחזקים היו ממנו שפכו שוב את כל מה שליקט בעמל וביזע, הביט השעון בשעונו וראה שעדיין לא נגמרו ב' שעותיו מיהר בשלישית. וכמעשהו בראשונה ובשניה כך מעשיו בשלישית, ברביעית, ובחמישית, ויהי בגמר המילוי השישי נגמרו ב' השעות, אז פנה לצאת מהארמון ללכת הביתה, והנה הוא רואה כי השומרים הכינו עבורו בתיבות חתומות ושמורות את כל מה שאסף בחמש פעמים הראשונות, ויבוא האיש הביתה שמח וטוב ולב כשכל ההון האדיר נכנס לרשותו.

תיכף ומיד מיהר לארמון המלוכה להודות למלך על כל חסדיו עמו, ולא היה יכול לעצור בעצמו, ושאל, אדוני המלך ירום הודו, מתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, מדוע הורה לשומרי הסף ליטול שקי מידי ולשפוך כל תכולתו חוצה, ולבסוף הורה לתתם לי, ענה המלך, ידידי יקירי, מדוע לא תבין, כהכרת הטוב עלה בליבי לשלחך הביתה עם אוצרות, אבל ידעתי גם ידעתי כי ברגע שתמלא אסמיך שבע, ותרגיש כי כבר נקרא שמך בישראל 'עשיר העיירה' אז תעצור מללקט עוד ועוד - על אף שעדיין לא נגמרו ב' שעותיו ללקט, מה עשיתי ציוויתי על השומרים לשפוך את תכולת השקים, ובזה תרגיש כי עדיין ביתך ריקם לגמרי ותמהר למלא שקיך, ולכן, כל עוד שלא נגמר זמנך שפכו השומרים את כל יגיע כפך, ובבוא העת שלחנו אותך מלא בכל טוב, ועתה הון ועושר בביתך ברווח גדול עד מאד.

מעתה, אם לאחר ש'גנבו' ממנו השומרים בפעם הראשונה את אשר ליקט ואסף היה הולך לביתו בחרי אף, יושב ומבכה את ביש מזלו וזועק חמם על השוד לאור היום ועל החוצפה הנוראה, אזי לא היה בידו ולא כלום, ויתכן שהיו שולחים לו את אשר מילא בפעם הראשונה, אכן מאחר שהבין שעתה אינו 'עת לבכות' אלא התחזק להתחיל ולמלא את השק מבראשית, וגם אחר הפעם השניה, והשלישית, והרביעית, והחמישית לא נסוג אחור, על כן זכה לכל אותו השפע האדיר, ונוכח בעיניו שאין כאן 'גניבה' ולא 'חוצפה' אלא כל מחשבות אלו היו רק דמיונות, אך האמת שהכל היה לטובתו. (ע"פ פתיחה לחכמת הקבלה ח"ב עמ' שעז)

כך היא דרכו של היצר הרע כיוצא בזה לייאש את האדם בעת הנפילה, אבל על פי אמת כל מטרת הנפילה אינה אלא למען לא ירגיש האדם כי כבר קנה די סיפוקו בתורה ומצוות, והאיש שאינו מבין את הענין, מתייאש ומתחיל לבכות וליילל, אוי וויי, אוי וויי, כל יגיע כפי נאבד והלך לטמיון, מדוע לא יבין כי אין זה אלא כדי שירגיש 'חסר' וישוב למלא אוצרותיו בתורה ועבודה, וסוף דבר יגלה שהכל דמיונות, לא היה כאן לא נפילה ולא הפסד, וכל הקנין שנראה לו שאבד ממנו, הכל שלו וברשותו לעולם שכולו נצח.

הטיפש מפסיד את כל החיים שלו, בשביל תאווה רגעית

משל לעני שהיה מהלך על שפת הים פתאום ראה יד מנופפת לו מתוך המים וצועקת לעזרה, רץ וקפץ אל תוך הים וממש עוד רגע אחד הבחור הזה היה טובע, מיד הרים אותו והוציא אותו מן המים, והנה הוא רואה צעיר בגיל חמש עשרה, חמד בחורים מפרפר, עשה לו החייאה, הפך אותו הוציא את המים שבלע, וטיפל בו עד ששבה רוחו אליו, אח"כ לקח אותו שיטפלו בו, ושומע שהרופא שואל אותו שאלות כרגיל מי אתה, בן כמה אתה, וכו' והנה הוא שומע שזה שהצילו הוא בן המלך ושמח שמחה גדולה, על שזכה להציל את בן המלך.

אמנם בן המלך הזה לא עזב אותו אלא ביקש שישאר אתו כי הוא רוצה לקחת אותו לאביו המלך לספר לו איך שהציל אותו, לולא אתה הייתי טובע בים, וכך עשה לקח אותו למלך והמלך שמח שמחה גדולה, אמר לו חייב אני לך את חיי, זהו בני יחידי יורש העצר שלי, הצלת את חייו של בני, כל מה שתרצה בעולם אני אתן לך, והוא עני מרוד חובק אשפתות אין לו שום דבר, ובדיוק כשהלך על שפת הים חשב מה לעשות, איך יכלכל את בני משפחתו, והנה באה לו ברכה מן השמים, ה' פתח לו את ידו הרחבה. אמר לו המלך המתנה שאתן לך היא שבמשך שעה אחת אתה יכול להכנס לאוצרותי וליקח משם כסף, זהב, אבנים טובות ומרגליות, וכל מה שתאסוף משך שעה זו זכית. קבעו יום שיגיע ואז השערים יהיו פתוחים ויכנס, העני הלך בשמחה לביתו וסיפר לבני ביתו, אמר להם מהיום אין עוני תתחילו לקנות כל מה שאתם צריכים, אפילו דירות, כי מהיום הפכנו להיות מולטי מיליונרים יש לנו הכל.

כששמעו יועצי המלך מהדבר, אמרו למלך, איך המלך נותן לו שעה לבוא באוצרות, בשעה אחת אפשר לרוקן הכל, אפילו הוא לבדו יכול לרוקן הכל, היית נותן לו מליון דולר, עשרה מליון דולר, מיליארד דולר, אבל לא להיכנס ככה לאוצרות, הוא יכול לקחת לך אבנים נדירות שכל אבן שווה הון, וכן יש כאן אוצרות גדולים שאספו אבותיך. ענה המלך באמת אתם צודקים אך מה אעשה וכבר הבטחתי לו, ישבו היועצים וחשבו, והחליטו כי צריך לבדוק מה אוהב האדם הזה איך אפשר לפתות אותו, האם הוא אוהב לאכול, או זמרים ונגנים, ולפי זה נעסיק אותו באותה שעה, איך שהוא יגיע נעשה לו מטבחים יפים ותערוכות של אוכל הכי יפות עם ריחות הכי נודפים וכדומה ונשכיחהו מהאוצרות, ואכן שלחו בלשים ובדקו אחריו ואמרו העני הזה אוהב מאוד אוכל, וגם אוהב להנות מתזמורות וכד'. ויעצו שיביאו שֶפים יכינו מאכלים עם ריחות נודפים, מטבח מרוקאי, מטבח פרסי, מטבח אנגלי, הכל, מכל המינים והסוגים, וכל אחד יעשה תצוגה, ויזמינו תזמורות ופייטנים וגם יעשו בר משקאות חריפים, המשובחים ביותר, וכך היה. הגיע היום המיוחד, והעני הגיע לארמון, ומיד כשנכנס התחילו לסובב אותו במאכלים מעלי ניחוחות בשלל צבעי הקשת, ראה את כל המטעמים ולא ידע מה לעשות האם להתחיל מיד לאסוף אוצרות, או קודם לאכול, חשב, שעה זה המון זמן, נתחיל לטעום קצת שיהיה כח לאסוף את האוצרות בישוב הדעת אי אפשר לעבוד עם בטן ריקה... בלי נחת אפשר לטעות... מיד ניגשו אליו מלצרים מכל צד, מגישים לו מטעמים, המלך עשה את זה במיוחד בשבילך, הכל לכבודך, קח מזה, ואחר אומר לו תקח גם מפה, טעם מזה ומזה בשר, עופות, תוספות מיוחדות, ולא יכול היה להפסיק, הכל מיוחד, מפתה, גם זה לא יפה לא לטעום אחרי שהמלך טרח כל כך בשבילו, ואז התחילו למזוג לו משקאות זה מהמרתף של המלך, ישן נושן, והוא שותה כוס ועוד אחת, חושב שהוא בגן עדן, והשעון מתקתק הזמן עובר, וכבר קשה לזוז, הוא רואה שאין זמן צריך להתחיל לאסוף, אבל הוא לא יכול, הראש שלו כבר מסתובב, הוא מחליט לנוח רגע אחד על הספה המלכותית והמפנקת והנה עוברת עוד רבע שעה, הוא רואה איך הזמן רץ, קופץ מהר, רוצה להתחיל לאסוף, והתחילו התזמורות, ניגונים מעולמות עליונים, פייטנים ומשוררים והוא מרגיש שנשמתו יוצאת מרוב תענוג, שוב נגשים המלצרים מגישים לו עוד מגשים עמוסים מטעמים חדשים שלא טעם מימיו, ברבורים ושליו ודגים, ומוזגים לו ומפתים אותו בכל מיני תענוג, הוא רואה שהזמן יכלה והמה לא יכלו, ואז מחליט לא לשית לבו עוד לכל ההבלים והתאוות, ובנחישות ניגש למלאכה, פותח את השק, אך השומר צועק לעברו, עצור! עמוד! מה זה, עוד לא עשיתי שום דבר, עוד רגע בבקשה. השומר אומר לו אדוני השעה כבר עברה, אבל לא הספקתי לאסוף כלום ענהו העני, מה לעשות שהלכת לאכול. נו איזה טיפש הפסיד כל החיים שלו, כל הון שבעולם הפסיד בשביל תאווה רגעית, אילו היה לוקח את הכסף, היה יכול כל ימיו לעשות סעודות מעין זו, אבל היצר פיתה אותו והוא נפל ברשתו. (ע"פ שיחת חולין של ת"ח יט ע"ב)

כן הוא האדם, נתנו לו שבעים שנה בעוה"ז "ימיו כצל עובר", אומרים לו תאסוף מרגליות-תורה מצוות מעשים טובים, כי בזה תזכה לחיי נצח, אבל היצר הרע מתעתע בו, ואומר לו יש זמן, אתה יודע מה זה שבעים שמונים שנה, תאכל ותשתה לאט לאט, נכון צריך גם להכין צידה לדרך, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, אבל גם בעולם הזה צריך קצת לחיות, קצת חופשים, קצת טיולים, ובינתיים החיים שלו עוברים והכל הולך ח"ו לאבדון, צריך להזהר! אסור לאדם לתת ליצר הרע לקחת לו את החיים, כל פעם אומר לו מחר "אכן, צא הלחם בעמלק, אבל מחר", כל יום ממציא לו המצאות חדשות לפתותו, וצריך מאוד מאוד להזהר, לנצל את הזמן.

"וטמאים ביד טהורים"

שאל הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע - רבה של ירושלים, על מה שאנחנו אומרים בתפילה "ומסרת גיבורים ביד חלשים וכו'", בשלמא "גיבורים ביד חלשים" זהו נס, וכן "רבים ביד מעטים" זהו נס, אך "טמאים ביד טהורים", מה הרבותא בדבר, במה רב כוחם של ה"טמאים" מכוחם של ה"טהורים", אלא הסבר נפלא יש כאן, וזאת על פי מה שמובא במדרש רבה (בלק פרשה כ, כה) י"ב ניסים נעשו לו לפנחס בשעה שקנא את קנאת ה' והרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ומובא שם שהנס העשירי היה: "ששמר הקב"ה את רוחותיהן שלא ימותו בידו ויטמא" [מפני שהיה כהן], והם מתו רק אחרי שהניחם מידו. וא"כ אף כאן היה נס כזה, שהיוונים לא מתו "ביד" החשמונאים הכהנים כדי שהם לא יטמאו, (דהנה אף לשיטת רבי שמעון, ש"אתם" קרויים "אדם" ואין העכו"ם קרויין "אדם", דקברי עכו"ם אינן מטמאין (עי' יבמות סא.), הכוונה היא על טומאת אוהל, אך במגע, ודאי שעכו"ם מת מטמא). וזהו הפירוש "וטמאים ביד טהורים" - שאף על פי שהיוונים היו "טמאים", מכל מקום "ביד טהורים" - לא נטמאו החשמונאים הטהורים בהריגתם, כי אירע להם גם כן נס כנ"ל. (אוצרותיהם של צדיקים מועדים ח"ב עמ' שצב)