חנוכה חג של מסירות נפש

יון והגיון

עיקר תכלית החנוכה זה לעקור את ההשתעבדות לשכל ולהגיון! קחו את המלה: 'הגיון' - שהיא מלשון: הגה יוון! ההגה של יוון, הוא ההגיון. ההגה הוא אמנם רכיב קטן הנמצא במכונית, אבל הוא המשפיע והקובע את תנועתה, אם תסובב ימינה הרכב יפנה ימינה ואם תסובב שמאלה - שמאלה. וכך אמרה תרבות יוון, שכל דבר צריך להיבחן במאזני השכל. האם זה מסתדר לי בשכל או לא? אם זה הגיוני - עושים, ואם לא הגיוני - לא עושים.

אנחנו כל כך כפופים להגיון שזה מונע מאיתנו לעשות דברים הכרוכים במסירות נפש! וכי זה הגיוני ששלוש עשרה חשמונאים יצאו להילחם כנגד מעצמה ששולטת בכל העולם? תחשבו לעצמכם, אין כיום מעצמה כזו! ארה"ב שולטת רק על חלק מיבשת אמריקה, סין שולטת על המזרח הרחוק וכן ע"ז הדרך, אבל באותה תקופה שלטה מלכות יוון הרשעה בכל כדור הארץ!! והנה, יוצאת לה משפחה של חשמונאים, מתתיהו ובניו והולכים לא פחות ולא יותר להילחם באנטיוכוס הרשע וצבאו! תארו לעצמכם, שבזמננו היינו שומעים על איזה משפחה צדיקה, שהחליטה להפיל את ארה"ב אז הם שכרו טנדר (מספיק של ארבע עשרה מקומות) ו...קדימה לדרך - יוצאים לקרב! כולנו היינו מגחכים, מה קרה לכם? זוהי פעולת התאבדות! אין לכם שום סיכוי וכו'. אבל החשמונאים מלמדים אותנו, שביהדות יש מהלכים שהם למעלה מן השכל, כשיש מסירות נפש - יש סייעתא דשמיא שפועלת מעל הטבע!

לנסים לא זוכים בחינם, אלא צריך מסירות נפש אמיתית

אחת מן השאלות המפורסמות של רבותינו, מפני מה קבעו יום טוב על מציאת פך השמן, והרי טומאה הותרה בציבור, ואז היו כל ישראל בביהמ"ק, ולא היה להם רק שמן טמא וא"כ מותר, ומדוע היה צריך לחכות שמונה ימים?

אלא, שהחשמונאים ידעו שעתה חונכים את בית המקדש מחדש, עתה מתחילים עם ישראל את חיותם בתורה ומצוות מחדש, וצריכים למסור נפש כדי לזכות שהקדושה, והחינוך, ישארו לדורי דורות בקדושה ובטהרה. וא"כ אמרו שמן מרמז לחכמה, לתורה, וחייבים שיהיה בקדושה ובטהרה, לכן מסרו נפש ע"ז, חיפשו וחיפשו עד שמצאו פך קטן של ג' לוגין, ויש בו רק שיעור להדליק יום אחד, את המסירות נפש שלהם ראו בשמים, ועשו להם נס, שדלק שמונה ימים, זו המסירות נפש של המלחמה, ומסירות נפש לרוחניות לתורה הכל אחד, ולכן נעשה להם נס גדול כזה, ואנו עד היום הזה זוכים להארה הגדולה שמתגלית בימים הללו בזכותם, לנסים לא זוכים בחינם, אלא צריך מסירות נפש אמיתית, ורק אז זוכים לנסים, בלא זה אין נסים.

יש לנו נסים גדולים כל רגע ורגע, אלא שאנו רגילים לזה, למשל אנו רגילים שהעיניים שלנו ב"ה רואות למרחוק, וזה נס אדיר, אלא שזה רגיל אצלנו, ולכן לא מתבוננים בזה, וצריך להתבונן מה פועל בנו הקב"ה.

בחנוכה זורח אור מסירות נפש

בספר "דרך עץ החיים" כתב כי בחג החנוכה אנו מאירים את נפשנו ואת סביבתנו באור נרות החנוכה. אולם האור הגדול ביותר הזורח בחג החנוכה הוא אור מסירות הנפש. מסירות נפשם של החשמונאים, מבאר ה"קדושת לוי" (קדושות לחנוכה, קדושה חמישית), היא זו שהובילה לכך, שכאשר ביקשו החשמונאים להדליק את המנורה שבבית המקדש ולא היה בידיהם די שמן טהור, עשה הקדוש ברוך הוא נס והשמן המועט הספיק לשמונה ימים. שכן, לכאורה, לא היה לו לקדוש ברוך הוא לשנות טבעו של עולם משום כך, שהרי ישראל שבאותו דור היו אנוסים והיו פנערים מן המצוות ויכולים היו להדליק בשמן בלתי טהור. אכן, מבאר ה"קדושת לוי", הקדוש ברוך הוא פעל עמהם במידה כנגד מידה והראה להם חיבה יתירה. ומדועי משום, שגם עם ישראל שבאותו דור הראו לבוראם אהבה וחיבה יתירה, כאשר פעלו במסירות נפש על לימוד התורה ועל קיום המצוות ולא חיפשו לפטור את עצמם בטענה: אנוס - פטור מן המצוות. ביאור נפלא זה, עולה בקנה אחד עם היסוד המבואר עד כה, כי הפועל במסירות נפש - זוכה שהקדוש ברוך הוא ישנה עבורו סדרי, עולם וינהג עמו במידה כנגד מידה, למעלה מן הטבע שהוטבע בבריאה מראשיתה. מסירות נפשם של החשמונאים שימשה כאות וכסימן לדורות הבאים אחריהם. רבים מבני עמנו צעדו בדרכם של החשמונאים ופעלו במסירות נפש לקיום המצוות ולעיתים תוך כדי סיכון עצמי רב.

סיפר הרה"ג רבי ישראל מאיר לאו שליט''א באחת משיחותיו: הסופר ניצול השואה אלי ויזל הגיע לברית המועצות בשמסך הברזל עדיין הפריד בין היהודים שם לעולם בולו, יהודים אותם כינה 'יהודי הדממה'. הוא פגש ביהודי שהיה נוהג למול ילדי ישראל לבקשות ההורים, תוך סיכון עצמי כי הדבר היה אסור על פי החוק. הוא ידע כי בכל שעה יש לו לצפות למאסר ולהגליה לסיביר, אם לא גרוע מזה. כדי להיות מוכן להגליה היו שני צרורות קבועים למיטתו - האחר מכיל טלית, סידור ותפילין ובצרור השני - כלי המילה. לילה אחד העירו אותו בדפיקות חזקות, שלא השאירו בידו ספק כי עיסוקו נחשף ושעתו הגיעה. ואכן בדלת ניצב פולקובניק (דרגת קפטן) במדי הצבא האדום, שאמר לו: "קח איתך את כלי העבודה שלך ובוא אחרי". המוהל נטל את שני הצרורות שמתחת למיטתו שהיו מוכנים בדיוק לשעה כזו, אך למרבה ההפתעה, במקום למשאית אסירים הוא הוכנס לרכב פרטי שאותו קצין נהג בו בעצמו. הם נסעו צפונה ממוסקבה למעלה מ- 3 שעות והגיעו לכפר קטן לאחר שהאיר השחר, שם עצר הקצין למוהל: "בואו אחרי". בבית כפרי המתינה להם אישה עם תינוק והקצין אמר: "זה התינוק שלי. אני יהודי, אני יודע במה אתה עוסק אני רוצה שתמול אותו עכשיו". "לא אמרתי לך את שמי, כי אני לא רוצה שתדע אותו ולא תוכל אי פעם להסגיר אותי", המשיך ואמר,"מפקדי לא יודעים את זהותי האמיתית, וכשידעתי כי יהיה לי בן - דאגתי שאשתי תלד פה בכפר הנידח הרחק ממוסקבה, כדי שאוכל למול אותו בבוא היום באין רואה". כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו: "אבל מדוע? הרי את כל היתר המצוות אינך מקיים, למה דווקא במצוה זו אתה מסתכן כל כך?". והקצין השיב: "את החותם שהטביע בי אבי כשאני הייתי בן 8 ימים אני רוצה להטביע בבני אחרי. זה המעט שאני חייב לזכרו של אבא ולכבודה של המורשת היהודית שאליה נולדתי. החותמת הזו תאמר לבן שלי כל חייו כי הוא בן לעם היהודי". כן, מסירות הנפש היא המייחדת את עם ישראל מכל העמים, היא ההופכת את עמנו לעם סגולה, אהוב וחביב. תכלית חייו של היהודי עלי אדמות, אינה להעביר כאן את חייו, כיתר בעלי החיים. לא כן. חייו של היהודי מקודשים ומרוממים ומיועדים אל תכלית אחת: קנין חיי נצח בעולם הבא. זה הוא סוד כוחה של מסירות הנפש למיתה ויש בכך גם כדי ללמדנו על מהותם של החיים, על קדושתם ועל מעלתם.

מסירות נפשו של הסבא בשנות האימה למצתת הדלקת נר חנוכה, היא שעמדה לבנו ולצאצאיו לשוב לדרך התורה והמצוות ברוח ישראל סבא

שנות האימה האיומות שעברת אירופה תחת מגפי הקלגסים הנאצים ימח שמם, הותירו חורבן יהודי עצום מימדים, הרס בכל פינה. מיליונים נרצחו הי"ד, קהילות שלמות נעקרו, ערים גדולות חרבו. אך גם בין השורדים את התופת, היו כאלה שנשמתם נחרבה. בזה היה אייבי, אברהם לשעבר, שנולד לאב מדקדק במצוות,אך בעקבות מאורעות המלחמה -אט אט השתבחו ממנו אמונתו ודתו לחלוטין, ולדאבון הלב - ניהל חיים באחד מקיבוצי הארץ נטולי כל סממן רוחני רחמנא ליצלן. כשמלאו לבנו הגדול 13 שנים, הודיעו האב כי ביום הזה יחוגו את יום ההולדת במתכונת חגיגית במיוחד, במסע לקניון הגדול ש בחוצות העיר, ושיטוט בין החנויות הפזורות בו, מתוך מתן אפשרות לילד לבחור לעצמו מתנה כאוות נפשו. 'מה שתבחר לך למתנה - אני קונה לך!' - הבטיח האב לבנו המאושר, והשניים יצאו לדרכם. בהגיעם לקניון, הביט הבן לכל עבר ועיניו לא שבעו ראות. עיניו נצצו לנוכח שפע המתנות שהוא יכול לבחור מביניהן והוא התלבט עמוקות בין הצעות שונות. בין החנויות נראתה גם חנות קטנה למוצרי יודאיקה ופריטים היסטוריים, והבן ביקש להיכנס גם אליה. כשהציץ האב בחלון הראווה - נחרד ליבו, היתה זו חנות למוצרי יהדות! כל הסברי האב ותחנוניו כי מדובר בחנות שמוכרת מוצרים עתיקים והיסטוריים בלבד - עלו בתוהו. הבן התעקש להיכנס אל החנות ולראות מה היא מציעה, משהו בתכולת החנות קסם לו מאוד. היה זה שבועות ספורים לפני חנוכה ומדפי החנות כרעו תחת עומס החנוכיות, בשלל צבעים וצורות, גוונים וסוגים, שהוצבו בחנות למכירה. הבן רפרף בעיניו על מלאי החנות, והתעכב שעה ארוכה מול מדפי החנוכיות. על המדף הגבוה ביותר ניצבה חנוכיית עץ פשוטה למראה אך מגולפת בקפידה, שהורכבה מכפיסי עץ קטנים ומתפרקים. מכל מלאי החנות - דווקא החנוכיה הזו שבתה את ליבו של הבן, דווקא החנוכיה הלא הכי מרשימה הזו - הקסימה אותו. 'תוריד לי בבקשה את המנורה מהמדף העליון', ביקש הבן מהמוכר בחנות, שמיהר להסביר! 'זו חנוכיה לתצוגה בלבד, אינני מוכר אותה. אני יכול לתת לך להביט בה ולהשתעשע עימה, אך היא בשום אופן לא למכירה!' - פסק המוכר את פסוקו לפני שטיפס על הסולם והוריד אותה מהמדף העליון. דווקא דבריו אלו של המוכר,שכנעו את הבן עוד יותר... הוא חש כי סוד מסתורי טמון בחנוכיה הזו וביקש להבין את פשרו. 'למה היא לא למכירה!' שאל הבן את המוכר, וזה השיב: 'ראה נא, החנוכיה הזו נראית עתיקה והיסטורית, אך למעשה היא בת 20-25 שנה בסך הכל. היא טומנת בחובה סיפור מרתק ומרגש, ולכן אני לא מעוניין למוכרה!' קבע המוכר. 'ומהו אותו סיפור?' שאל הבן שחיידק הסקרנות ניצת בו. 'תשמע' השיב המוכר 'את החנוכיה הזו מצאו אחרי השואה, בתום המלחמה, באחד ממחנות ההשמדה. זו חנוכיה שבנה והרכיב יהודי ימים ספורים לפני שנשלח לתאי הגזים, ובעיניי - היא מסמלת משהו עמוק ומרגש הרבה יותר מכל פריט אחר בחנות...' הסביר.'אוהו, מתאים לי!' קפץ הבן בעיניים נוצצות, כשאביו תמה לעומתו; 'מה יש לך עם החפץ הזה? מה הוא מעניין? הסתובבנו כל הבוקר בקניון, יש כאן חנויות מגוונות, עשירות בצבעים, בסגנונות ובמוסיקה מקפיצה. מה אתה צריך את החפצים המיושנים הללו, ששייכים בכלל לדורות קדומים?!' שאל בזעף. אך דווקא דבריו החדים והנחרצים של האב, גרמו לבן לעמוד עוד יותר על דעתו. 'אבא' אמר לאביו 'החנוכיה הזו כה יפה ויש מאחוריה סיפור נוגע ללב. היא גם בדיוק מתאימה למדף העליון בארון שבחדרי, תראה לי שיהיה מרתק להדליק בה נרות צבעוניים... מה איכפת לך לרכוש אותה!'. 'אוי, נו, עזוב!' שב האב וגער בבנו,שלא הבין מה מתחולל בנפש אביו לנוכח בקשתו לקנות פריט יהודי עתיק. 'היום העולם התקדם, החפצים הללו שייכים לפעם, לדור שלפני המלחמה הארורה. זה לא בשבילנו, למה אתה מתעקש לרכוש דווקא את החנוכיה הזו?! מה יש לך איתה?!'. ובאומרו זאת, לפתע התערב המוכר: 'אני מזכיר לכם שהדו שיח ביניכם מיותר לחלוטין, החנוכיה הזו היא לא למכירה. תבינו, היא נבנתה מהתיבות עץ קטנות שנאספו מגרוטאות ישנות, גולפו ביד אמן והורכבו תוך שעות רבות של עמל ומסירות נפש של יהודי מאסירי המחנות. נקל לשער שהוא השקיע בחנוכיה הזו את מיטב שעות השינה המועטות שלו, כנראה גם הסתכן כדי לבנותה. כזו חנוכיה אני לא מוכר, חפשו לכם אחרת בבקשה!'. 'שום אחרת ושום כלום' הזעף הבן את פניו, 'זה נראה באמת חנוכיה מיוחדת, ולכן אני בוחר דווקא בה. נקודה. ואל תספר סיפורים שאתה לא מוכר, כי בחנויות - לבל פריט יש מחיר. ואבא' - היסב הבן את פניו לאביו - 'הלא הבטחת לקנות לי את כל שאבחר, בבקשה!'. לנוכח הדברים, נקב המוכר בסכום מפולפל ויקר מאוד, שהיה בטוח שהאב לא יסכים לשלם בגין החנוכיה המיוחדת. אך הבן עשה עצמיו נפגע והתעקש בי אביו ירכוש בדיוק את אותה חנוכיה, בכל מחיר שבעולם. לבסוף, לאחר ויכוח ארוך ומשא ומתן מתיש, יצא הבן צוהל ושמח מחנות היודאיקה כשהחנוכיה הנדירה בידיו, לאחר שאביו שילם עבורה הון רב. מיד בבואם הביתה, הוציא הילד את החנוכיה מצרורו והתיישב לנקותה ולמרקה. הוא לא ידע את משמעותה, לא היה לו שמץ של מושג מה תפקידה. הקסם והרגש הטמונים בה בבשו את נפשו, והוא ישב והשתעשע בה ללא הרף. ביום מן הימים, כשסיים להשתעשע עם החנוכיה וביקש להחזירה למדף העליון שבחדרו, לפתע היא צנחה מידיו והתפרקה על הרצפה לשברי שברים, כשהילד נופל אחריה ופורץ בבכי מר ומתייפח. 'אוי, החנוכיה היקרה' התייפח הבן ביבבות מחרישות אוזניים, 'מי יודע איך מרכיבים אותה בחזרה, מי יודע מה אפשר לעשות איתה עכשיו...' - לא פסק הבן מבכיו, עד שאביו הבטיח בי ישב עימו לנסות להרכיב מחדש את החנוכיה... הם אספו בזהירות את השברים מן הרצפה והעמידו את החלקים כולם על השולחן. לא היה לפאזל הזה הוראות הרכבה, הם אפילו לא ידעו מהיכן להתחיל. ניסו לחשוב כיצד לבצע את מלאכת ההרכבה והחזיקו בידיהם בחלקי העצים, מהפכים בהם מכל הצדדים. ואז הבחינו, כי שדרת החנוכיה המובילה לנר השמש חלולה ובתוכה מונח פתק קטן ומצהיב... בלי מחשבה מראש לאן הפתק הזה עלול להוביל ובלי לתאר לעצמו מה הפתק הזה טומן עבורו, ניער האב את שדרת החנוכיה בסקרנות, מנסה למשוך את הפתק החוצה. הבן הביט באביו בסקרנות גוברת, והאב מוסיף ומושך את הפתק בזהירות, לבל יתפורר... וכשהפתק יצא... האב החל לקרוא את הכתוב בו באותיות עבריות, עיניו רפרפו במהירות על פני השורות הצפופות והוא פרץ בבכי מר ונסער. הוא הוסיף להתבונן בפתק במבט מבולבל, וכשהגיע לשורת החתימה - צנח ארצה והתעלף! בני הבית נזעקו למקום, ניסו להשיב את נפשו. איש מהם לא הצליח להבין את הכתוב בפתק, הואיל ונכתב באותיות עבריות. לאחר שעה ארוכה של מאמץ בעזרת כוחות הצלה שחשו למקום, התעורר האב מעלפונו, אך לזמן קצר בלבד. שכן מיד כשהתעורר ביקש שוב את הפתק ושוב נפל והתעלף... בית המשפחה הפך למרקחה, שכנים, רופאים, כוחות הצלה - כולם ניסו להבין מה קרה, מה יש בפתק הזה שגרם לסערת רגשות כה קשה והפילה את האב לעילפון חוזר ונשנה. לבסוף, אחד הרופאים הציע להזריק לאב חומר מרדים כדי שיישן מספר שעות ויירגע ורק אחר כך יקיצו אותו אט אט וישאלו אותו למשמעותו של הפתק המסתורי. שעות ארוכות ישן האב, כשרעייתו וילדיו מנסים לפענח את הפתק ללא הצלחה. האותיות נראו מוזרות, איש לא הבין את משמעותן. היה ברור כי הפתק הזה נושא בחובו סוד מסתורי, משהו מטלטל ביותר שהחריד את נפש האב וגרם לו לסערת רגשות כה עזה. ואז, כשהתעורר האב, החביאו ממנו את הפתק עצמו וביקשו ממנו להסביר מהזיכרון מה היה כתוב בו, מי חתום עליו, ומדוע גרם לכזו חרדה וסערה. האב התיישב ולגם מים קרים, ואז החל לספר על תוכן הפתק, בו נכתב: 'מנורה זו נבנית כאן בתוך מחנה ההשמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש. אינני יודע אם אזכה להדליק בה את נרות החנוכה, כי כל יום במקום הזה הוא שאלה של חיים ומתת בהרף עין. ואף אם אזכה להדליק בה את הנר הראשון, אין לדעת אם אזכה לשרוד ולהדליק בה את הנר השני והשלישי... לפיכך, אני מבקש בכל ליבי, ממי שהמנורה הזו תגיע לידיו, שיידע כמה כוח ומסירות נפש השקעתי בה, וידליק בה נרות שיהיו לעילוי נשמתי המיוסרת ולעילוי נשמת אבי ואמי וכל בני משפחתי, אשר לא נותר מהם שריד ופליט'. האב ביקש את הפתק ושב וקרא אותו, שורה אחר שורה, בהתרגשות אין קץ וכשדמעות זכות זולגות מעיניו. ואז, הפנה מבטו לבניו ושאל בקצרה: 'ואתם יודעים מי חתום על המכתב הזה?'... כולם פערו עיניים במתח נורא. אחרי המכתב המטלטל והמסעיר, מי יודע מה עוד יכול להפתיע כאן, מיהו החתום האלמוני על השורות המטלטלות הללו. וכאן חתך האב את המתח באזמל מנתחים וקרא בסערת נפש: 'אבא שלי, אבא שלי הוא שחתום על המכתב הזה!' גילה את הסוד הנורא ופרץ בבכי מתייפח למשך דקות ארוכות... שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו כלום על יהדותם, בוודאי לא העלו בדעתם כי סבם היה יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, שבנה חנוכיה במסירות נפש בתוככי עמק הבכא, וגם הטמין בה את צוואתו האחרונה. הם ביקשו לדעת עוד על צור מחצבתם וצעד בצעד החלו לשוב למקורותיהם היהודים... ולא עברו ימים רבים, עד שהמשפחה כולה עקרה ממקום מושבה והתיישבה בפרבר יהודי גדול. הם שבו בתשובה שלימה אל אביהם שבשמים, קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות בשמחה והתרגשות. מסירות נפשו של הסבא בשנות האימה למצתת הדלקת נר חנוכה, היא שעמדה לבנו ולצאצאיו לשוב לדרך התורה והמצוות ברוח ישראל סבא...!

שלהבת נר החנוכה הצילה את החסיד הנאמן

היה זה ליל חורפי סוער, כאשר הרה"ק רבי ברוך ממזיבוז' זיע"א הדליק את הנר הראשון בחנוכיה. חסידיו התגודדו סביבו והביטו בהתפעלות בשלהבת הקטנה, והאזינו בהתלהבות לברכות שבירך רבי ברוך.

אולם, אך סיים הרבי את אמירת "הנרות הללו" החלה השלהבת הקטנה לרקד בעצבנות גדלה מרגע לרגע ולפתע נעלמה, כאילו נלקחה על ידי כוח עליון. תלמידיו וחסידיו של רבי ברוך הוכו בתדהמה. הם הביטו על רבם וציפו לראות כיצד יגיב הרבי לנוכח תופעה מוזרה זו. אך הרבי עמד ללא ניע, שקוע בהרהורים, כאילו חיפש אף הוא את הסיבה לתופעה. כשהשמש ביקש לשוב ולהדליק את הנר רמז לו רבי ברוך שלא לעשות כן.

לאחר כמה דקות של המתנה מתוחה אורו פניו של רבי ברוך. הוא החל לזמזם את הפזמון "מעוז צור" וחסידיו הצטרפו אליו ופצחו בשירה אדירה. "הבה נשב ליד השלחן ונחוג את חג החנוכה כמו שצריך' - אמר רבי ברוך לחסידיו - "נר החנוכה ישוב אלינו, אחרי שיסיים שליחות חשובה, שהוטלה עליו על ידי בורא העולם".

אמונתם של חסידיו היתה איתנה והם לא הרהרו לרגע אחר דבריו הקדושים. הם הסבו אל השולחן הארוך כדי להשתתף במסיבת חנוכה בחברת רבם, תוך צפייה מתוחה שיוודע להם מה היתה הסיבה להיעלמו של נר החנוכה. רבי ברוך ביקשם להתאזר בסבלנות באשר עוד באותו לילה יוודע להם הסוד וישמעו את הסיפור המלא.

כך שרו החסידים ניגוני הלל והודיה לחג החנוכה, האזינו לחידושי התורה העמוקים שהשמיע רבם וחגגו את ליל חנוכה הראשון בשמחה והתלהבות, כפי שהיו נחוגים כל המועדים בחצרו של רבי ברוך.

היה זה שעת חצות כאשר אחד החסידים שישב בקירבת החלון, קרא לפתע: "רבי, רבי, ראה! נר החנוכה חזר"! כל הנוכחים הרבים קמו על רגליהם והביטו בפליאה באור הקטנטן שריצד שוב במקומו, ממנו נעלם לפני כן. הנר האיר שוב באור יקרות, כאילו נשא את בשורת חג החנוכה מסוף העולם ועד סופו. רבי ברוך אמר לחסידים הנרגשים לחכות עוד כמה דקות ומיד יוודע להם מה בדיוק קרה לנר החנוכה, מדוע הוא נעלם וכיצד לפתע שב.

תוך רגעים ספורים נשמע רעש גובר והולך של עגלה רתומה לסוס, עד שהעגלה נעצרה ליד ביתו של רבי ברוך. עד מהרה נפתחה הדלת ואחד החסידים הקרובים והמסורים ביותר של רבי ברוך, שהתגורר בעיירה קטנה למרגלות ההרים, נכנס אל בית-המדרש. בגדיו של האיש היו פרועים ועל פניו היתה הבעת אימים, כאילו עבר חוויה קשה ביותר. בניגוד בולט למראהו החיצוני הקודר, זהרו עיניו של האיש והוא כולו אמר אושר ושלווה רוחנית כאשר התכופף, כדי לנשק את ידו המושטת של רבי ברוך.

הרבי לחץ את ידי האורח בברכת "שלום עליכם" וביקש ממט להתפלל ערבית ולהצטרף אל השלחן לאחר שידליק נר ראשון של חנוכה. בך אכן עשה החסיד, ולבסוף התיישב ליד השלחן ופתח בסיפורו, כשכל החסידים מטים אוזן:

"לפני ימים אחדים פתחתי במסע בדי להגיע לכאן ולבלות את חג החנוכה במחיצתו של רבינו" פתח החסיד ואמר. "לפי החשבון הייתי צריך להגיע לכאן יום אחד לפני נר ראשון של חנוכה. הייתי מאושר לעצם המחשבה שעוד מעט אהיה כאן וציפייה זו מילאה את לבי חום והתרגשות, עד שלא הרגשתי את הקור העז, את הגשם המזרזף ואת הרוח הסוערת. כנראה שהייתי צריך להתאכסן בפונדק דרכים, לפחות ללינת לילה, ולחכות שמזג האויר ישתפר קמעה. אולם הייתי חסר-סבלנות וכבר רציתי להיות פה בכל מחיר. חשבתי שאם אמשיך לנסוע ללא הרף, גם בשעות הלילה, אוכל להגיע לכאן יום אחד לפני הזמן המשוער מראש. החלטתי ליטול סיכון ולהמשיך במסע גם בלילה, כדי להקדים ולהגיע לכאן".

"זו הייתה טעות גדולה" אמר הרבי "אסור להסתכן בצורה כזו". "אכן, רבי, עד מהרה נאלצתי להודות בעצמי בטעות החמורה שטעיתי. כאשר עברתי קטע ביער, שהיה חשוך ועבות במיוחד, שמעתי לפתע איוושה מוזרה ולפני שידעתי מה מתרחש, תפסו אותי ידיים שריריות, הפילו אותי מהעגלה וערכו חיפוש מדוקדק בחפציי. "מיד התברר לי כי נפלתי קרבן לכנופיה של שודדי-דרכים, שחשבו שאני סוחר עשיר במסע עסקים דחוף, הנושא בכיסו סכום כסף ענק.

"כשלא מצאו אצלי את האוצרות שקיוו למצוא, דחפו והיכו אותי ולבסוף החליטו לקחת אותי אל ראש הכנופיה שלהם, שיצליח - כך הם קיוו - להוציא ממנו את "סודותי" והעיקר, את רכושי המוחבא. "שני שודדים מזויינים התיישבו לידי בעגלה ואילו שלישי נטל לידיו את המושכות. הם נסעו זמן רב ובסופו של דבר נעצרה העגלה במקום כלשהו, שהיה מוסתר בסבך העצים וכפי הנראה שימש מקום מיסתור עבור הכנופיה.

"הורידו אותי מהעגלה והביאו אותי בפני ראש הבריונים,- פרא-אדם אכזרי, שחקר אותי על אודות העסק הדחוף, שבגללו העזתי לעבור את היער העבות, לבדי באישון לילה. בעיקר עניין אותו, כמובן, לדעת, היכן אני מחזיק את כספי... שוב ושוב ניסיתי לשכנע אותו כי אני אומר את האמת ורק את האמת, אולם הכל היה לשוא. ה' היה בעזרי וכך הצלחתי להחזיק מעמד בעינויים הקשים שהיו מנת חלקי בשעות הבאות. גבי היה זב דם מהמכות שספגתי, כאשר השודדים כלאו אותי בתוך מרתף לאחר שלא סיפקתי את סקרנותם ולא יכולתי לתת להם תשובה אחרת מזו שנתתי כבר קודם לכן. איכשהו הרגשתי כי זהו העונש המגיע לי על הצעד הפזיז שעשיתי.

"שהיתי באותו מרתף במשך כל הלילה וכן ביום לאחר-מכן. השמש כבר עמדה לשקוע, כאשר ראש הבריונים נכנם והעיר אותו בגסות. שוב הוא ניסה לחקור אותי ושוב הסברתי לו את אשר אמרתי אינספור פעמים קודם לכן. ניסיתי לתאר באוזניו את התענוג הרוחני הגדול שנופל בחלקו של מי שעושה את החג במחיצת רבו וכן את קשר האמונה והאימון הדןדדי, הקושר אותנו, חסידים, כחבורה אחת.

"כאשר סיימתי לדבר, ראיתי כי ראש השודדים שקוע בהרהורים. לאחר דקות מספר הוא קם לפתע, הביט חיישר לתוך עני ואמר: "אנחנו נבדוק ונראה אם הסיפור שלך אכן נכון. ואם אמנם יש לך אמונה בלתי מעורערת בה' וברבי שלך. חחי אתה יודע שהיער הזה שורץ סכנות מכל הסוגים. אפילו האנשים שלי פוחדים לעבור מלבד ועושים את דרכם בו בקבוצות. יש כאן זאבים רעבים ושאר חיות טרף למיניהם. אנחנו נשחרד אותך, נחזיר לך כל מה שלקחנו ממך ותלך לדרכך לחיים ולשלום. יש לך סיכויים שווים להיטרף על ידי חיות או ליפול לאחד הבורות ולבחנוא את מותך שם. כמעט שאין לך סיכוי לצאת מכאן בחיים. האם אתה מוכן לנסות את מזלך"?

"נחרדתי למחשבה לעבור ביער לבדי, בהיותי מודע לכל הסכנות שראש השודדים תיאר באוזני בצורה כה מושלמת. אולם, חשבתי לעצמי כי ה' חנון ורחום ובוודאי ישמור את דרכי. היישרתי מבט אל עיניו של רב השודדים ואמרתי לו כי בעזרת השם אני אעשה כפי מה שהוא אומר ומקווה לצאת מזה בשלום. שוב ננעצו בי העיניים, כאילו ניסו לחדור למעמקי נפשי ולאחר מכן אמר לי השודד: "אם תגיע בשלום לפרברי עירו של רבך, זרוק את הממחטה שלך לתוך התעלה שמאחורי תמרור הדרך העומד שם. אנשי יהיו שם כדי למצוא ולהביא אלי את הממחטה. אם אכן יביאו אותה, זה יהיה לי האות שהצלחת לצאת מן היער בשלום. במקרה כזה אפרק את הכנופיה שלי ואחזור בתשובה".

"שמחה גדולה מצד אחד, על האפשרות לקדש שם שמים שנפלה בחלקי, ופחד גדול ממה שמצפה לי בשעות הקרובות - היו הרגשות שאפפו אותי כאשר עליתי על העגלה שהוחזרה לי ועזבתי את מקום מחבואם של השודדים. הלילה היה חשוך ומכל הצדדים נשמעה יללת הזאבים שהריחו כנראה, כי טרף קל מחכה להם. הסום שמשך בעגלתי עמד מלכת, הואיל ולא יכל לראות אף שביל ביער העבות. אולם לפתע פתאום נראתה לפני העגלה שלהבת קטנה, דקיקה, וככל שהיא התקדמה, הלך הסוס בעקבותיה וכך עברנו בהשקט וביטחה את קטעי היער הבלחי חדירים ביותר, כשהשלהבת צועדת לפנינו, כאילו היתה נר חנוכה שנשלח במיוחד על ידי ה' כדי להדריך אותי בשלום עד בואי אל הבית הזה. חיות רעות התגודדו סביבינו, מוכנות כל רגע להסתער על הסוס ועלי, אולם ברגע שהבחינו בשלהבת, נסוגו ונעלמו כלעומת שבאו. כאילו נפתח שביל במעבה היער ואני עברתי בו, כמו בני ישראל בשעתם שעברו בתוך הים ביבשה, עברתי כשאני אומר פרק תהילים ומודה לה' על חסדיו שלא תמו. "כך המשכתי בדרכי עד שהגעתי אל התמרור שהזכיר ראש השודדים ואשר סימן לי כי הגעתי אל העיר שלך, רבי.

שמתי את הממחטה שלי במקום שצויין על ידי השודד ובכך אותתי לו כי קיימתי את חלקי בהסכם והגעתי בשלום למחוז חפצי. מי ייתן ויחזרו השודדים למוטב, יכפרו על עוונותיהם ויתמו חטאים הן הארץ".

במשך 2000 שנה רדפו ועינו וניסו להשמיד אותנו אך אנו שרדנו ונשארנו דבקים בקדוש ברוך הוא כי עם ישראל הוא עם קשה עורף כשיודעים לשים את זה במקום הנכון. לא תמצא עם כזה!!! כי אין עוד עם מיוחד כזה שיסכים למות ולחיות על קידוש השם ולהיות דבק באמונתו.