"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א)

בזכות "וישב יעקב" בתורה, כלים אלופי עשו

הטעם שנסמכה פרשת אלופי עשו בסוף פרשת וישלח, לפרשת וישב יעקב, אמר חכם מנשה שלוֹ, ששמע מפי קדשו של הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי, כי כשרואים כלבים נובחים ורודפים אחרי אדם, הסגולה להשתיק אותם היא, לשבת, ולכן כשראה יעקב את אלופי עשו שהם נובחים ורודפים אחרי עם ישראל, אז "וישב יעקב"... ומהי הישיבה? אין ישיבה אלא לימוד התורה, לעסוק ולהגות בתורה הקדושה, ועל ידי כך כלים אותם אלופים מאליהם. ובפרט לעסוק בסודות התורה שבזוה"ק שהם מתורת רשב"י, וזה נרמז בתיבות שב"י שהם ר"ת שמעון בן יוחאי המופיעות בתיבת "וישב".

מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שבאחד מהוויכוחים שהתווכח עם כומר, הכומר התכוון ללעוג לו ולכן שאלו, ידוע שמנהג היהודים הוא כשרב נכנס כולם עומדים, ואילו כשכלב עובר, כולם יושבים, מעניין איפה מה עושים היהודים כשרב וכלב נכנסים יחדיו? השיב הגאון לכסיל כאיוולתו, עלינו לבדוק זאת בפועל, בא תכנס איתי לבית הכנסת, ונראה מה הקהל עושה (מבחר אמרים פורים עמוד 101).

בעולם הזה צריך לעבוד יום יום

אמרו חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה פ"ד סי' ג') ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. עד כאן. והרב חיד"א רמז זאת בספרו פני דוד (ריש וישב אות ו') בתיבות "וישב יעקב", בראשי תיבות ויבקש יעקב שבת בשלוה קפץ עליו בלבול יוסף.

שהנה בתחלה כאשר היה יעקב בבית לבן, סבל יסורים קשים מהטומאה הנוראה שהייתה שם, ומהרעות והתחבולות של לבן שהיה מהתל בו. רק כשנולד יוסף, יצא יעקב לארצו, והוא משני טעמים, האחד שלא רצה שיושלם מנין שנים עשר השבטים הקדושים בארץ טמאה. והשני, לפי שידע יעקב שרחל תמות בלידת בנימין, ואילו מתה רחל בחוץ לארץ, לא היה יכול יעקב לצאת משם לעולם, ולכן ברח מלבן. וחשב יעקב בלבו בוודאי עתה יגמרו צרותיו עם לבן, אבל לא כך היה, אלא לבן רדף אחריו, עד שלבסוף עשה עמו שלום ככתוב בפרשת וישלח.

אחר כך עבר יעקב את מעבר "יבק" ופגע בו סמא"ל שרו של עשו, כמו שכתוב (בראשית לב, כה) ויאבק איש עמו, וגם אותו ניצח יעקב ונפרד ממנו בשלום. אחר כך פגע בו עשו וארבע מאות איש עמו ונפרד ממנו בשלום. ואחר כך באה עליו צרת דינה, והריגת העיר שכם, ועתה בא רוגזו של יוסף ובלבל את דעתו, שהיה צערו קשה מכולם.

וכתב הגאון חיד"א בספרו לחם מן השמים (ריש וישב אות ד' בשם רבנו אפרים), ארבע הצרות שבאו על יעקב אבינו שהן צרת יוסף, צרת דינה, צרת עשו, צרת לבן, נרמזו בתיבת "וישב" באותיות שניות, כך, האות ו' של וישב, היא האות השניה של יוסף, והאות י' של וישב, היא האות השניה של דינה, וכן האות ש' של וישב, היא האות השניה של עשו, והב' של וישב, היא האות השניה של לבן. [ועיין שם שנתן טעם למה דוקא נרמזו באות השניה.]

יעקב עזב את ביתו בשכם וקבע את דירתו בחברון, שם התגורר יצחק אביו. את מקנהו השאיר יעקב בשכם, כי הייתה טובה היא מאוד למרעה. ובאותה שנה נפטרה לאה אמנו, אשת יעקב בת 44 שנים לאחר שרחל אחותה (אשת יעקב השניה) נפטרה 8 שנים קודם לכן בגיל 36 שנים. אחר כל זאת אמר יעקב, הן עשיתי שלום עם כל אוייבי, ועל כן עתה אשב במנוחה. וכאמור, קפץ עליו רוגזו של יוסף.

הדברים באים ללמדנו, שכאן בעולם הזה, אי אפשר לשבת בשלוה, אלא צריך להוסיף להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע. אי אפשר לומר למדתי, ועכשיו אשב בנחת. לפי שכאן בעולם הזה צריך לעבוד יום יום, להוסיף ולהוסיף. וכמו שאמרו (בבא בתרא עה.), כל צדיק נכוה מחופתו של חברו. והיינו משום שהצדיק מצטער על שלא הוסיף יותר בעבודת ה' כשהיה יכולת בידו.

בסוף הדבר מגיעים לשלוה

אולם כל זה בעולם הזה, אך בעולם הבא, הצדיקים מנוחתם כבוד, וכלשון חז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ו סי' כ"ט) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. ואף גם זאת מרומז בתיבות הפסוק "וישב יעקב", "וישב" בראשי תיבות בתחילה יסורין ולבסוף שלוה.

יעקב רצה לתקן את כל הדורות

כתב הגאון הגדול ראב"ד העדה החרדית ר' יצחק וייס זצוק"ל בספרו מנחת יצחק על התורה (כאן), יעקב אבינו ראה את כל הגלות העתידה לבא על בניו, ואמר, אני אתקן את כל ענייני הגלות בעצמי, בכדי שלא יסבלו בני, ויוכלו לשבת על התורה ועל העבודה בנחת ושלוה. והנה כדי לתקן זאת, ידע יעקב שיש י"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא כנגד י"ב שבטים, שהם 12 פעמים 26 [שהוא מנין שם הויה] שמספרם יחד עולה 312, כמספר "ישב". ולכן נאמר כאן ו"ישב" יעקב וגו', שאמר יעקב אבינו, אני אתקן את ה- 312 וכך יוכלו בני לשבת בהשקט ובשלוה.

וזה מה שכתוב לעיל (לב, כג) ויעבור את "מעבר" יבק, "מעבר" בגימטריא 312, לפי שרצה לתקן את "מעבר" של 312 בחינות. אמנם למעשה תיקן יעקב אבינו רק את "יבק" העולה בגימטריא 112, דהיינו שתיקן 112 בחינות בלבד, ונשארו עוד 200 לתקן.

ובזה יובן למה חזר יעקב אחר כך בשביל "פכים קטנים" כדאיתא בחולין (צא.), שהרי "פכים" הם שנים ככלל הידוע "מיעוט רבים שנים" (מדרש אגדה בראשית כח, יא), הרי זה ב' פעמים פ"ך פ"ך, שסך הכל עולים בגימטריא 200, לפי מה שנאמר קודם שיעקב רצה לתקן גם את המאתים הנותרים. ולכן נאמר (בראשית לב, כו) ויגע ב"כף" ירך יעקב, "כף" יש בה אותיות "פך", והיינו שהצליח יעקב לתקן רק "פך" אחד, ולא שנים כחפצו. נמצא שנשאר לתקן עוד פ"ך אחד, והסיבה שלא הצליח, היא מפני שהמילה "פך" בראשי תיבות היא פה כסף, רצונו לומר, שבעבור שיוסף חטא ב"פה", דהיינו שהוציא דיבה על אחיו, וגם בגלל שאחיו חטאו ב"כסף", שמכרו את יוסף בעשרים "כסף", לכן לא הצליח יעקב לתקן את הפ"ך הנשאר. והיינו מפני שהפכו את ה"פך" ל"כף", ולכן יכל המלאך ליגע בכף ירך יעקב ולמונעו. כי האות פ' של פ"ך היא סתומה [דהיינו האות פ' רגילה כזו פ, נקראת פ' סתומה, והאות ף' סופית כזו ף', נקראת פתוחה], ועל ידי שיוסף הביא (בראשית לז, ב) את דבתם רעה, היינו שפתח את פיו עליהם, הפך את האות פ' של "פך" לפ' פתוחה כזו ף' [ושימשה לף' של "כף"]. וכן האחים שהיו צריכים לפתוח ידם לצדקה ולא למכור את יוסף ב"עשרים" כסף (בראשית לז, כח), שהוא בגימטריא כ' הנמצא במילה פ"ך, ולא עשו זאת אלא מכרו אותו בעשרים כסף, ובזה הפכו את האות ך' הפתוחה שבמילה "פך" לכ' סתומה, ונהפכה המילה "פך" ל"כף". ובגלל זה נגרם (בראשית לב, כו) ויגע ב"כף" ירך יעקב.

ובזה יובן מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה הנ"ל) "בקש יעקב לישב בשלוה", היינו לתקן את כל הפגם, ולהגיע לגאולה, כדי שלא נצטרך את כל אורך הגלות והייסורים הללו. "קפץ עליו רגזו של יוסף", היינו עוון הפה והכסף.

התיקון לכך

והנה בכדי לתקן את ה"פך" שנשאר לתקן מתוך כל י"ב צירופי שם הוי"ה, צריכים ישראל למסור את עצמם על "פך" השמן, כלומר על הקדושה והטהרה שלהם, שזה הוא גודל ומעלת נס מציאת פך השמן בחנוכה, שמצאו את "פך" השמן החתום בחותם של כהן גדול ושמור מכל טומאה. והוא כנגד מחשבת היוונים שבכוונה תחילה לא לקחו את השמנים כדי לבטל את ההדלקה בבית המקדש, אלא טימאו את השמנים, כי כל מטרתם הייתה לטמאות את עם ישראל, ולהעבירם ממצוות ה'. וכנגד זה נעשה הנס שנשאר שמן טהור. ואף על פי שמעיקר הדין גם בשמן טמא היה אפשר להדליק את המנורה בבית המקדש, כי הלכה היא (פסחים עז.) שטומאה הותרה בציבור, בכל זאת נעשה נס בשמן שהספיק לדלוק שמונה ימים, כדי שעם ישראל יצליח לעמוד ולהנצל ממחשבת היוונים שרצו לטמאותו.

מדוע כל הפסוקים בפרשת וישב מתחילות באות ו' חוץ משמונה

דבר פלא ישנו בפרשתנו פרשת וישב, שכל הפסוקים בפרשה בתחילים באות ו', לבד משמונה פסוקים (לז, ב, כז. לח, כה. לט, ט, כג. מ, יד, טו, יט). ופלא זה הוא גם במגילת רות, שכל פסוקיה מתחילים באות ו', חוץ משמונה פסוקים (א, ט, יב, יג, יז, כא. ב, ט, יב. ג, יג) והדבר צריך תלמוד על שום מה עשה ה' ככה.

ויראה לומר, שלפי שכל פרשת וישב ומגילת רות הינם "וי וי" הפרשה מתחילה בגנות השבטים במכירת יוסף, פרשת יהודה ומיתת ער ואונן, וגילגולי יוסף במצרים. וכן מגילת רות, כולה צרות, מתחילה בדור השופט שופטיו, כשהיה האחד מוכיח את רעו טול קיסם מבין שיניך, היה משיבו טול קורה מבין עיניך, וכך ממשיכה המגילה ברעב, מיתת אלימלך ושני בניו, ערפה עוזבת את חמותה והעניות שפקדה את נעמי ורות. חוץ משמונה פסוקים שאינם מתחילים באות ו', לפי שהיה בהם מעט שמחה, בפרשת וישב על שנזדוגה ליוסף אסנת בת פוטיפרע, ובמגילת רות על שנזדוגה רות לבועז.

מנין פסוקי הפרשה

בפרשתנו יש 112 פסוקים, אם תוריד שמונה, נותר לך 104 פסוקים שמתחילים באות ו'. וכן במגילת רות יש 93 פסוקים, אם תוריד 8 פסוקים, יישארו לנו 85 פסוקים, שזה יוצא בגימטריא בוע"ז, וזהו מספר הפסוקים המתחילים באות ו' במגילת רות. ולכאורה יש להתבונן מה העניין הזה של האות ו'. אלא שאות ו' מסמלת על "ויי", הוי אומר, ויי על מכירת יוסף. ויי על פטירת אשת יהודה. ויי על פטירת ער. ויי על פטירת אונן. האות ו' מסמלת ויי, כמו ויהי, שמסמל לשון צער (מגילה י: כל ויהי אינו אלא לשון צער).

קשר בין הפרשה למגילת רות

וזה מה שאנו מוצאים את הפרשה שלנו שמתחילה באות ואו, וישב, שפרשה שלמה שכולה כתובה באות ו', שזו היא הפרשה שבה נזכר הולדת פרץ, ופרץ, כידוע לכולם הוא ראש השולשלת שממנו מסיימת מגילת רות את הפסוק האחרון (רות ד, יח-כב) "פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד, ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד". וכן תחילת המלכות מתחילה בפרץ, בפרשה שלנו נולד פרץ, וכשנולד פרץ, היה ראשית הגאולה, ובמקום שמופיעה ראשית הגאולה, מופיעה כל הפרשה כולה באותיות של ו'. והנה מגילת רות היא מגילה שבה נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד. במגילה הזאת מופיעה הלידה של עובד ע"י הנישואין של בועז עם רות, ונס זה סוד הגאולה. ואם גם זה סוד הגאולה, אז גם שם תמצא את האות ו'. לכן הכל מתחיל מתחילתו ועד סופו באות ו'.

אסור להכנס למשבר אלא לפתוח דף חדש

ומעתה יובן שיהודה לאחר שראה את מה שאירע אמר הלא כל המשפחה שבורה. יצחק סביו סגי נאור, יעקב יושב בשקו ובתעניתו, יוסף נמצא במצרים, יהודה עצמו מתה אשתו. כל המשפחה במשבר. אני לא נותן לעצמי להיכנס למשבר. פותחים דף חדש.

איך פותחים דף חדש? מיד הלך ונשא אשה אחרת. ואומר ר' בונים מפשיסחא – דף חדש מתחילים במצוה הראשונה! מה המצוה הראשונה בתורה? פרו ורבו – מיד הלך ונשא אשה (הובא בקו' לחזות בנועם עמ' ס"ט).

וכך אומר רבינו יונה בס' שערי תשובה (שער ב' אות ה') כי יהיה החושך סיבת האורה, וכמו שכתוב (מיכה ז, ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי". ע"ש.

וכך אומר המדרש ביום שנחרב בית מקדשנו, באותו יום, נולד משיח צדקנו. באותו זמן, שעם ישראל ישב במשתה אצל אחשורוש, אכלו ושתו וקלקלו. באותו זמן שחטאו, הקב"ה דואג לסלק מהעולם את ושתי, ולהכניס את אסתר שתביא את הגאולה לעם ישראל... זוהי הדרך שבה מנהיג הקב"ה את העולם. באותו זמן שנראה לך שהעולם חשוך משם יצא האור.

וכן בזמן ימי החנוכה, צריך לדעת, מה שדוד המלך אומר בתהילים (קלב, יז) "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". הדלקת הנרות שאנחנו מדליקים בחושך. דווקא בזמן שהכל נראה חשוך מסביב. אנחנו לוקחים את השמן זית זך, שלא יוצא בקלות, אלא צריכים לכתוש ולכתוש את הזיתים, עד שיצא שמן זית, כשהכל נראה חושך מסביב. כשאתה מרגיש 'כתוש'. דע לך, הקב"ה בורא את אורו של משיח.

כשנראה לנו שהכל מתפרק! מחוקקים חוקים שמי יודע להיכן הם יגיעו. חותכים לאברכים את התקציבים. כולם בשקם ותעניתם. עלינו לדעת כי דווקא בשעה הזו הקב"ה יושב ובורא אורו של משיח! משיח לא בא עפ"י תכנון. משיח בא אחרי שהכל נראה לנו גמור!

סדר השתלשלות מעשה יוסף הצדיק עם אחיו

כתב בספר מעשה הגדולים (אבידני, ריש וישב סי' ב', על פי הפסוקים וליקוט מדרשי חז"ל וספר הישר כאן) אחרי מות רחל אמנו, גידלה בלהה שפחת רחל את יוסף ואת בנימין ברחמנות גדולה, באכילה ושתיה ובנקיון כמו הבנים שלה, והודה לה יוסף מאד על החסד שעשתה עמהם, ולכן תמיד היה הולך עם בני בלהה ועם בני זלפה ולא בז להם כאשר נהגו בני לאה אחיו, שהיו מבזים את בני השפחות לאמר להם כי אתם עבדים שלנו (רש"י לז, ב).

בימים ההם היה יעקב מלמד את יוסף תורה אשר למד בבית המדרש של שם ועבר, ויוסף היה קולט את הכל כספוג, וישמח יעקב ביוסף מאד על זה ויאהבהו מאד. וירא יוסף כי אהבו אביו יותר מכולם, וגם עשה לו כתונת של פסים, וילבש את בגדיו ויתיפה לעיניהם והיה שמח עד מאד. והלשין על אחיו אצל אביו לאמר שהם מזלזלים בבני השפחות, ושאוכלים בשר בלי שחיטה אבר מן החי, ועוד ועוד. ולא ידע יוסף שלא אכלו אחיו אבר מן החי, אלא בראו בהמה בספר יצירה והיא מותרת באכילה ללא שחיטה.

ויקרא יעקב לבניו ויוכיחם על פניהם ויאמר אליהם אל נא בני, אין לבוז לבני השפחות, כי תועבת ה' כל גבה לב, והרי אחים אתם בלי הפרש לירושתי, כי חלק כחלק יגיע לכל האחים באין הפרש. וגם כן אין לתלוש בשר מן הבהמה ולאכול, כי אכזריות היא ואסור לנו בשר פיגול כזה, אלא רק בשחיטה הכשרה, אל תהיו כגוים האוכלים בשר בנפשו ודמו ולכן הם אכזרים, כי ה' הוא רחמן ואוהב חסד, ואתם גם כן כולכם תהיו רחמנים ואוהבי חסד אחד עם השני וגם עם אחרים.

ויצאו בני יעקב בשתיקה מאצל אביהם וידעו כי יוסף הלשין עליהם, ויקצפו על יוסף קצף גדול מאד. גם ראו שעשה לו אביו כתונת פסים דקה וקלה ונחמדה ואהבו מכולם, לכן וישנאוהו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' ט') לפי שהיו שוים בלבם ובפיהם, ולא נהגו מנהג רע אחד בפה ואחד בלב.

בימים ההם חלם יוסף חלום של נבואה על האלומות, ויספר את חלומו לאחיו לאמר, אלומתי עומדת ואלומותיכם משתחוות לה. ובזה הוסיף אש על המדורה והלהבה גדלה עד מאד, ולכך ויוסיפו עוד שנוא אותו.

ויחלום עוד חלום והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, והפעם סיפר את החלום הזה וקודמו לאביו ולאחיו יחדיו בסעודת ראש חודש, ויתמה יעקב על זה ויאמר לעיני האחים בגערה, האם יתכן הדבר שתהיה תחית המתים עכשיו? הלא רחל מתה כבר! האם היא תקום ואני ואחיך כולם נבא להשתחוות לך? שתוק מדבריך אלה (ברכות נה:). ועשה כן למען הסיר את קנאת האחים ממנו. ודבר ה' היה תכף אל יעקב לאמר שמור את החלומות של יוסף בנך, כי יקומו ויהיה כן ואני אגדלהו וארוממהו, ואתם כולכם תשתחוו לו עם בלהה אשתך שהיא כאמו. אז שמר יעקב את הדבר הזה ויכתבהו אצלו לזכרון. והאחים שנאו את יוסף מאד, ולכן יצאו מהעיר חברון והלכו לשכם אצל הצאן עם העבדים שלהם, ויוסף נשאר אצל יעקב ללמדו תורה כרגיל.

יעקב שולח את יוסף לאחיו בשכם

וירבו הימים, ובני יעקב לא שבו הביתה. ויירא יעקב מאד וייצר לו על בניו ועל שלומם ועל שלום הצאן, כי יש להם שונאים הרבה כידוע. ויקרא יעקב ליוסף לאמר קום בני ולך לראות את שלום אחיך ואת שלום הצאן, כי אני דואג להם מאד. בני היקר דע לך חלום חלמתי בלילה הזה ותפעם רוחי מאד ופחדתי מהחלום הרע הזה, כי ראיתי בחלומי אני ואחיך כולנו מוליכים אותנו למצרימה. ואשאל את המלאך הדובר בי לאמר האשוב לארץ מולדתי או לא? ויען המלאך אותי ויאמר כי שם תמות. ואיקץ ואחרד חרדה גדולה מאד, כי אמרתי המלכים שנלחמו אתנו הם אורבים לנו, שמא ימכרו אותנו לעבדים שם? כי כך אמר ה' לאברהם זקני (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם. ואומר אל לבי, אולי התחילה השעה ההיא, כי דבר ה' הוא, ובא יבא. ועתה בני קום מהר ולך אל אחיך הרועים בשכם, וראית איך שלומם ושלום הצאן, והשיבני דבר, יפה שעה אחת קודם, כי לבי נוקפי. (סוטה יא. ובראשית רבה פרשה פ"ד סי' י"ג).

ויאמר יוסף אל ליבו, איך אני אלך לאחים השונאים אותי, ומאידך אם לא אלך, והכאבתי את לב אבי היקר. לכן אלך ויהיה מה, כי טוב לי מנוחת אבי מחיי, וגם מחלומו הנורא אשר חלם עתה.

ויקם וילך יוסף ויבא שכמה ולא ראה את אחיו שם. וילך יוסף בשדה שכם ויתעה בדרך כי לא ניסה אף פעם עבור שם, ויפול בקוצים ובברקנים ויבכה בדמעות שליש. וישלח לו הקב"ה מלאך בדמות איש והוא גבריאל (תנחומא ב'), וישאלהו לאמר מה תבקש? ואמר את שלום אחי אני מבקש, אבל הם ברוגז איתי ולכן לא הצלחתי בדרך הזו. אולי תגיד לי איפה הם רועים? אמר לו המלאך, שמעתי כי הם שונאים אותך ומדברים עליך דברים קשים, ואם תרצה שאחזירך לביתך אל אביך, אני מוכן. אמר לו יוסף לא, את אחי אני מבקש. אמר לו שמעתי אומרים נלכה "דותינה". ורמז לו בזה, כי הם "דנים" אותך קשה, חזור בך. אבל יוסף אמר, חס וחלילה, אם אני לא אלך במצות אבי, אז וחטאתי לו. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן. וישמע מרחוק שהם מדברים עליו בקול רם לאמר הנה בעל החלומות הלזה בא. באותה שעה אחי יוסף ישבו לאכול ארוחת הצהרים, אז ענה שמעון ואמר, שיבא וישסעהו כגדי מקולס, על חלומותיו הרעים עלינו. ויהי הם מדברים עליו ובינתים הגיע יוסף וישאלם לשלום בשמחה ובסבר פנים יפות. אבל הם כבשו פניהם ממנו ולא ענו לו לשלום כלל, רק אמרו לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו.

האחים משליכים את יוסף לבור

במדרש אמרו (תנחומא ישן י"ג) שבאותה שעה שמעו קול משמים לאמר: לא ימות יוסף כי יחיה ויתקיימו כל חלומותיו, וזה מה שנאמר "וישמע ראובן ויאמר להם, אחי אל תרעו לשפוך דם נקי", סוף כל סוף אינו חייב הריגה, רק השליכוהו אל הבור הזה אשר במדבר, ואתם אל תהרגוהו, ותוכניתו היתה למען הצילו מידם ולהשיבו אל אביו, כי הוא הבכור ועליו מוטל הדבר לעשותו. אז אמר הקדוש ברוך הוא לראובן, כי עשית זאת להצילו מיד האחים, לכן אני מצוה את יהושע להבדיל בראשונה ערי מקלט מן חלקך בארץ ישראל בעבר הירדן כדי לנוס שמה כל רוצח מכה נפש בשגגה, בזכות שהצלת את יוסף מהריגה.

שמעו האחים בקול ראובן ונגשו אל יוסף ויפשיטו את כתונת הפסים שלו באכזריות ויכו אותו הכה ופצוע, ויחרד יוסף חרדה גדולה ויצעק צעקה גדולה ומרה ואמר, אוי אחי מה פשעי ומה חטאתי כי כולכם קשרתם עלי, אל נא אחי תרעו לי, יהודה, אתה אחי היקר, ראובן אחי הבכור הצילוני אתם. אנא חוסו ורחמו עלי. ולא הועיל כלום. ויקחוהו וישליכוהו הבורה אשר אין שם מים, רק קיננו בו נחשים ועקרבים בעפר התחוח אשר בו (שבת כב.). גם הבור רק אין בו מים, אבל היה שם בפי הבור אילן אחד, אז תפש יוסף את שתי ידיו ב"אילן" [בגימטריא צ"א, כגימטריא של שמות "הויה אדנות" ברוך הוא] כדי שלא יפול לתחתית הבור. אז נגש אליו שמעון, והכהו בשבט בידו, ונפל למטה וצעק בבכיה גדולה, וגם מפחד נחשים ועקרבים. אבל הקדוש ברוך הוא שלח "מלאך" [בגימטריא צ"א, כאמור לעיל שעולים שמות הויה ואדנות] והצילו, וקשר את פיהם של הנחשים והעקרבים שלא יזיקוהו. וגם הציע לו מטה של משי רכה וטובה, והשרצים לא נגשו אל המטה.

ויהי כאשר ישבו לאכול, שמעו את קול צעקותיו של יוסף כשהוא מבקשם, חנוני חנוני אתם אחי ותוציאוני מפה, הלא אחיכם עצמכם ובשרכם אני, עשו נא למען יעקב אבי. והם קמו ורחקו מעליו, כדי שלא לשמוע את קולו המר. ויהי כאשר כילו לאכול, קמו לברך את ה' ואמר להם יהודה, היתכן שאתם הולכים להרוג נפש דם נקי, ואתם מברכים את ה', הישמע ה' בקולכם, והלא נאמר (תהלים י, ג) ובוצע ברך ניאץ ה'? ענו לו האחים, יהודה אחינו אתה צודק, אבל אם אנו נחזיר את יוסף אצל אבינו, אז יספר יוסף לו את כל אשר עשינו לו, ויקללנו אבינו כקללת נח הצדיק לכנען בן חם. ולכן לא יתכן בשום אופן להחזירו. וגם תסכימו כולכם בשבועה גמורה שלא לגלות זאת לאזן אבינו, פן תהיה מלחמה חזקה בין האחים. ויסכימו כולם על השבועה. באותו הרגע ראו אורחת ישמעאלים באה מרחוק, ומאת ה' היתה זאת, אז אמר יהודה לכו ונמכרנו לישמעאלים ההולכים אל קצה המדבר, וידנו אל תהי בו, וגם לא ישוב עוד לבית אבינו, וייטבו דברי יהודה בעיניהם ויעשו כן.

ראובן הלך על אחד ההרים להתפלל על יוסף

באותה שעה ראובן לא היה שם (ראה בראשית רבה פרשה פ"ד סי' ט"ו), כי באותו היום הלך ראובן לשרת את אביו. והלך על אחד ההרים וישב שם להתפלל אל ה' לאמר אנא ה' אלהי אבותי, הסב לב אחי מרעת יוסף אחינו ותנהו לרחמים בעיניהם, ועזרנו להעלותו מהבור ולהשיבו בשלום לאבי ולא יחסר שבט אחד מאבינו היקר.

ובעוד שהיה ראובן מתפלל שם בהר, בעת ההיא עברו משם שבעה אנשים מדינים סוחרים כחום היום, והם היו צמאים מאד למים במדבר השמם ההוא, וראו מעל בורו של יוסף עופות רבים עד אין מספר פורחים למיניהם, ועופות פורחים הוא סימן למקור מים, על כן חשבו כי יש מים שם, וירוצו אל הבור וישמעו קול ממרר בבכי והנה נער בוכה, הרכינו את ראשם וראו אור גדול כירח מבהיק מפניו של הנער היפה ששוכב בבור. וימהרו וימשכוהו מן הבור, ויקחוהו וילכו לדרכם, ויעברו בדרך אשר היו האחים שם. כשראו את יוסף ביד המדינים וירוצו אליהם ויאמרו להם, הוי גנבים אתם, עזבו את האיש כי עבדנו הוא, ואנו שמנו אותו שם, הרפו ממנו ולכו לכם לשלום ואל תגשו אליו. ויענו המדיינים את בני יעקב, למה אתם מדברים כזבים, האם ילד יפה כזה הוא עבדכם וישרת אתכם, לא היו דברים מעולם, אלא אדרבה להיפך אנו רואים כי אתם שחורים כעבדים לפני הנער הזה היפה והוא אדוניכם ואתם שנאתם אותו... ויגשו אליהם בני יעקב לאמר השיבוהו לנו פן תמותון. ויהי כשמוע המדינים ויוציאו איש חרבו להלחם בבני יעקב, ויקפוץ עליהם שמעון בזעמו ויאמר להם האם לא שמעתם מי אנו, שהחרבנו את שכם, ואת מלכי כנען הרגנו, ואתם מהרו והשיבו לנו את עבדנו פן תמותון. ויהי כראותם כי חזקים הם מאד, אז דברו בלשון רכה ואמרו להם הלא העבד הזה מרד בכם, לכן תמכרוהו לנו בכסף עשרים שקלים. וישמעו להם בני יעקב, וימכרו להם את יוסף בעשרים כסף, ויחלקו את המחיר ביניהם, ויקנו להם כל אחד זוג נעלים לרגליהם ונעלמו משם.

יוסף על קבר אמו

והמדינים התחרטו אחר כך על קניינם, כי אמרו מי יודע שמא גנוב הוא בידנו, והיה כי יבוקש ונמצא בידנו ומתנו. וישאו עיניהם ויראו אורחת ישמעאלים באה לקראתם, ויאמרו לכו ונמכרנו לאלו, ונפטר מצרה זו, כי בנפשנו הוא, ויעשו כן. גם הם מכרוהו בעשרים כסף והלכו לדרכם שמחים. אז הרכיבוהו הישמעאלים על הגמלים להורידו מצרימה. ויהי כשמוע יוסף כי יורדים הם מצרימה, וישא את קולו בבכי גדול, ויגש אליו אחד מהם ויכהו ויורידהו מעל הגמל וילך רגלי ובוכה. אז הוריד הקדוש ברוך הוא עליהם חושך ענן וערפל, ותחשך הארץ, וייראו האנשים מאד, ויאמרו מה זאת עשה ה' לנו, והמה עוברים בדרך אפרת היא בית לחם על קבר רחל אמנו, וימהר יוסף וירץ אל קבר אמו ויפול על המצבה ויבך בקול מר מאד ויאמר, אמי אמי רחל היקרה, עורי עורי נא וראי את בנך הנמכר לעבד, הקיצי אמי ובכי עמי גם אַת על צרתי אשר באה עלי פתאום, אהא כי נפרדתי מאבי הצדיק והנני בידי אדונים קשים. אמי קומי והשיבני אל אבי היקר. ויחבק יוסף את קבר אמו וידום, כי לא יכול עוד לבכות. וישמע קול מדבר אליו מהקבר, בני יקירי, יוסף, בני בני, שמעתי את קול הבכיה שלך, כי מר לי, מרה מאד דמעתך וצר לי מאד עליך, בני בני יוסף שמע בקולי, אני אמך רחל הדוברת אליך, קום לך ובטח בה' וסור מרע ועשה טוב, וה' לא יעזבך, כי שמעתי מאחרי הפרגוד, ותסבול עתה להטיבך באחריתך, בני היקר לך והצליח ה' דרכך.

ויהי כראות הנכרי את יוסף שוכב על הקבר, ובקצף גדול בא ויכהו בעיטת רגל, אז אמר להם יוסף אמצא חן בעיניכם השיבוני אל אבי העשיר פה בחברון ותקבלו ממנו כסף רב מאד ועושר גדול. אבל הם לא האמינו לו בזה, כי אמרו שקר הוא מדבר, ואף שהיו מהם שהסכימו לזאת, אך בסוף בקיצור דברים הורידוהו מצרימה למכרו שם.

שבועת האחים שלא לגלות

ועתה נחזור אל האחים שניחמו על הרעה אשר עשו ליוסף, ויך לבם אותם ולא הועיל. בעת ההיא בא ראובן אל הבור ויקרא, יוסף יוסף, ואין קול ואין עונה. וירד אל ירכתי הבור ולא ראהו שם. ויקרע את בגדיו ויצעק, הילד איננו ואני אנה אני בא. תכף בא אצל אחיו ויאמר להם מה עשיתם, איה יוסף? והגידו לו כי מכרוהו. ויבך ראובן הרבה מאד ויאמר להם, למה לא חסתם על כבוד אבינו הזקן? אז אמרו לו, כי האשם בזה יהודה אחינו, שהוא אמר לנו למכרו, ולו אמר לנו להשיבו אל אביו, היינו עושים כדברו, כי הוא חשוב אצלנו למלך. בעת ההיא אמר ה', יען לא חמל יהודה על אחיו ועל כבוד אביו הזקן, לכן תמות עליו אשתו, וימותו בניו אשר תלד לו גם כן.

אז נשבעו עוד הפעם לאמר, מות יומת האיש אשר יגיד לאבינו את מכירת יוסף. ויאמר יששכר לאחיו, קחו את כתונת יוסף שפשטתם אותה ממנו, ושחטו שעיר עיזים וטבלו אותה בדם השעיר הדומה לשל האדם (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' י"ט), ותקרעוה לקרעים הרבה ושלחו אותה לאבינו לאמור לו, זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא? ובזה סרה תלונת אבינו מאתנו. ויאמר להם ראובן אהה, אחי, שימו לב כי רעה רבה היא להונות גם את אבינו בזה, וכי לא די לנו התועבה שעשינו במכירת אחינו? ענו האחים ואמרו, אמנם צדקת, אבל מה נעשה ואין לנו עצה אחרת מזה. אז עשו כעצת יששכר, ונתנו את הכתונת מגואלת בדם לנפתלי, ושמו את הדברים בפיו להגיד לאביהם. וירץ נפתלי והביא את הכתונת ליעקב ויאמר, זאת מצאנו בדרך, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא? תכף הכירה יעקב, ותחשכנה עיניו, ויפול ארצה וידום כאבן עד בוש, ואז צעק צעקה גדולה ומרה עד מאד ונשמע קולו בכל הארץ, ואמר אהה כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרף טורף יוסף הנחמד בני ואיננו.

חיה רעה אכלתהו

ויהי בערב, וישובו אחי יוסף אל אביהם, ובגדיהם קרועים ועפר על ראשם, ויראו את יעקב במר בוכה, וסופק את כפיו, וגם הם ישבו לבכות עד שבכו גם מלאכי שמים עמם וכל אנשי העיר, ויהי בכי ומספד בכל העיר. ויפן יעקב לבניו לאמר, אני שלחתי את יוסף לשלומכם, ואנה עזבתם אותו, אהה ואוי לי כי אני גרמתי לו את המות הזה, בני יוסף, מה מתקת לי בחייך, ומה המרת לי במותך. ויפול יעקב לארץ באין אונים וידום. ויראו האחים את צרת אביהם, וינחמו מאד על אשר עשו את הרעה הגדולה הזאת. ויגש יהודה אל אביו וישב אצלו, וישם את ראשו בין ברכיו, וימח את הדמעות מעל פניו, ויבך גם יהודה מאד, ובאו כולם לנחמו ליעקב, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל בני אבל שאולה, יען כי הבטיחני הקדוש ברוך הוא שאם בני לא ימותו בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם (תנחומא ויגש ט'), יען כי לא ראיתי קרי בימי, וראובן בני הוא מטפה ראשונה שלי, ואיך יהיה זה עתה, האם יש בי עון חס ושלום ואצטרך לראות פני גיהנם, לא ולא, כי אין בו עון אשר חטא. ועדיין יצחק אביו לא מת, ושמע את האסון הזה אשר קרה ליעקב בנו ובא אליו לנחמו, וראה כי צרתו צרה, ויצחק ידע בנבואה כי יוסף לא מת והוא חי, אבל לא ניתנה לו רשות להודיע את הדבר ליעקב, כי מאת ה' היתה זאת, ושתק וישב לבכות עמו, וישתתף בצרת בנו גם הוא (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' כ"א).

יעקב אבינו מדבר עם הזאב

אז אמר יעקב לבניו, לכו השדה וחפשו על גופת יוסף להביאה לי לספדה ולקברה. וגם צודו לי שם את הצידה הראשונה אשר תראו, והבאתם אותה לי לדבר אתה מה שהוא. וילכו בני יעקב השדה וראו שם לפניהם זאב וצדוהו חי ויביאו אל אביהם. ויגש יעקב אל הזאב ויאמר לו ברוגז, מדוע אכלת את יוסף בני היקר אשר לא יצא לקראתך בחצים? ויפתח ה' את פי הזאב כמו אתונו של בלעם, ויאמר ליעקב, חלילה לי מעשות זאת, כי מיום היותי לא בא אל פי בשר אדם כלל, ולא מצאתי את בנך, ולא בא תחת הצפרנים שלי, ולא אכלתיהו בשינים ולו ראיתיהו בעינים, ידיו ורגליו יהיו שבורות, ותשבר מפרקתו של הזאב הזה אם ראה את בנך. כי חף אני בלי פשע, ועתה הנני בידך אדוני לעשות בי כטוב בעיניך, אולם חי השם אשר בראני, לא ראיתי את בנך ולא נגעתי בו... ויהי כשמוע יעקב את דברי הזאב, תמה מאד וישתאה על הדבר, ויברך את הזאב ויאמר לו, יהי רצון שלא יחסרו לך מזונותך, ובשר הצאן יהיה צלוי בפיך, ואם לא יִקָּרֵה לפניך טרף, אז הקדוש ברוך הוא ישלח לך מן מהשמים וכן הוא עד היום.

יוסף הצדיק בבית אדוניו

עתה נעזוב את יעקב בשקו, ונשוב נבא אצל יוסף אשר הינו בדרך למצרים. והנה גם ישמעאלים מכרוהו לבני מדיין, והם הביאוהו למצרים למוכרו בשוק, ולשם כך רחצוהו יפה ומשחוהו בשמן אפרסמון והלבישוהו בגדים יפים, והיה נראה יפה תואר לעיני כל רואיו, ולכן זה בא ומוסיף עליו במחיר וזה בא ומוסיף, עד ששמעה זליכה אשת פוטיפר כי יש בשוק עבד למכירה יפה תאר מאין כמוהו, תכף באה שם וכשראתה אותו, תכף הוסיפה על מחירו כפלים מאחרים ועוד הגדילה את מחירו עד ששקלה כנגדו שלש פעמים שקלי זהב במאזנים והביאתו הביתה. ויהי כראות פוטיפר את יוסף, מאד מצא חן בעיניו, יען כי הוא טוב רואי, וישאלהו כמה שאלות והשיב לו כהוגן ובדרך ארץ מאד נפלא, ועמד כעבד לפני רבו באימת המלכות, ויצא בהבחנו חכם ומשכיל מאד. אז נתפלא עליו אדונו וישאלהו איפה למדת כל זאת? ויענה לו יוסף, למדתי אצל אבי יעקב העברי אשר בא מעבר הנהר לארץ כנען בחברון והוא איש נביא, ואני גונב גונבתי משם. ועתה הנה אדוני היקר, נפל מזלי אצלך והנני עבד לרחוץ את רגלי אדוני. ויעבוד יוסף את פוטיפר בכל לבו, ולא סר ממה שצוהו אדונו. וה' נתן את חינו בעיני פוטיפר ואשתו, ואהבוהו מאד, כי לא היו להם בנים, אך ורק אסנת בתם המדומה. ויהי היום בבקר השכם ראה פוטיפר את יוסף שהוא מתפלל לה', וישאלהו מה זה שאתה מפטפט בשפתים, האם מכשף אתה? וישיבהו, לא אדוני, רק אני מתפלל לה' אלהי, שיתנני לחן ולחסד בעיניך. אמר לו אדונו, הראני נא את אלהיך. אמר לו יוסף, יפקח אדוני את עיניו ויביט בשמש. וישב האדון, וכי יש אדם יכול לראות בשמש? ענה לו יוסף, אם בשמש שהוא אחד מעבדי אלהי אינך יכול להביט בו, איך תוכל לראות את אלהי, אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם? אז שתק פוטיפר ולא שאל ממנו כלום מזה.

ויהי היום וישאל פוטיפר מיוסף להביא לו מים רותחים. תכף הלך והביא לו באותו רגע, ואמר הנה אדוני קח לך מים רותחים. נתפלא אדונו על זה, אמר לו אני רוצה פושרים. ונהפכו לפושרים. וכן על זה הדרך, כל מה ששאל ממנו, הקב"ה היה הופכם בתוך ידו של יוסף לרצון פוטיפר, כדי שידע אדונו את כוחו של יוסף, ולא יזלזל בו כעבד פשוט. אז ידע אדונו כי ה' מצליח בידו, ולקח את כל מפתחות האוצרות וימסרם ביד יוסף, ואמר לו אתה תהיה פקיד על כל אשר לי, יען כי היה עשיר גדול מאד, וגם אשתו זליכה היתה בתו של שדד בן עדד העשיר המפורסם (עיין פ' תרומה סי' א'). ויוסף היה אוכל ושותה ומתעדן בטוב, ומיפה את עצמו, ושכח את אביו הבוכה ודואב עליו תמיד, ולכן (בראשית לט, ז) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, כי יצר הרע בא לאדם מתוך אכילה גסה ושתיה (ראה בזוהר ח"ב דף קנ"ד ע"ב וח"א דף ק"י ע"א).

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (לז, ב)

יוסף היה באיקונין של יעקב ואירע לו מה שאירע ליעקב

כתב רש"י ז"ל (כאן, וראה בבראשית רבה פרשה פ"ד סי' ה ותנחומא ישן ה') תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף וכו', ומדוע נאמר שתולדות יעקב הם יוסף, והלא כל בניו הם תולדותיו? אלא מפני שהיו זיו איקונין שלו דומה לו. [ופירוש הפסוק הוא, אלה תולדות יעקב יוסף, יוסף הוא התולדה שהכל מעידים שהיא של יעקב] וכל מה שאירע ליעקב, אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם וכו'. ועוד כי בתחילה היו ליעקב יסורין ועבדות, ולבסוף ישוב, וכן ליוסף היו בתחילה יסורין ועבדות ולבסוף ישוב. וכתב הרא"ם שזה מה שנאמר בפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף", יוסף הוא הבן שכולם מעידים שהוא בן יעקב, כי דרך המאורעות שבאים על האבות, שבים ובאים על הבנים.

וכן להלן (פסוק ג) כתב רש"י על הפסוק בן זקונים, ואונקלוס תרגם, בר חכים הוא ליה (בן חכם הוא לו), שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו.

והנה בספר מנחת שמואל (גורג'י, דף מ"א ע"א, נדפס תרס"ג) כתב רמז נפלא בתיבות הפסוק הזה אלה תולדות יעקב יוסף, בראשי תיבות "אתיי", שהם ראשי תיבות איקונין תורה יסורין ישוב.

להוסיף בכל יום בתורה ובמצוות

בדרך דרוש כתב בספר בית אהרן, "אלה" הם ה"תולדות" והמעשים שיעשה מי שהוא מזרע "יעקב" אבינו, "יוסיף" בכל יום בתורה ובמעשים טובים.

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (לז, ב)

אכלו אבר מן החי והיו חשודים על העריות?

איתא במדרש בראשית רבה (פרשה פ"ד סי' ז', ומובא ברש"י כאן) שיוסף הביא לאביו דיבה רעה על אחיו שראה שהם אוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות.

והדברים תמוהים, האיך יתכן לומר על קדושי עליון שבטי יה דברים כאלו אשר לא יעשו? ואם אמנם לא עשו כן, היתכן שיוסף הצדיק יוציא מפה קדוש דברים שאינם נכונים על אחיו?

וביאר השל"ה הקדוש (פרשת וישב, אות נ"ז) על פי הנמצא בקובץ ישן, שאברהם אבינו חיבר את ספר יצירה ומסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב מסרו לבני לאה שהיו יותר מיוחסים, כי אין מוסרין סתרי תורה אלא לצנועין ולמיוחסים שבדור, ולכן לא מסר יעקב את "ספר יצירה" לבני השפחות. ובראו השבטים בקר וצאן על ידי ספר יצירה (סנהדרין סה:), והרי בעלי חיים שנבראו ולא נולדו לאב ואם, מותרים באכילה בלא שחיטה. ויוסף לא ידע שבהמות אלו נבראו על ידי ספר יצירה, ולכן חשב שהם אוכלים בשר מן החי, וסיפר לאביו שהם אוכלים אבר מן החי. וכן אפשר שעל ידי צירוף אותיות שמות הקדושים מספר יצירה בראו השבטים "נקבה" והיו מטיילין עמה, ויוסף לא ידע שהאשה נבראה על ידי ספר יצירה, וחשב שהיא נקבה אשה שנולדה מאב ואם, לכן הביא דיבה לאביו שהם חשודים על עריות.

וכשעסקו השבטים בצירוף אותיות אלו, ורצו להתחבר עמהם בני השפחות, אמרו השבטים "אתם בני השפחות", וכוונתם היתה לשם שמים, כי אין מוסרין סתרי תורה כאלה אלא למיוחסים שבכל דור ודור וכנ"ל, ויוסף לא הבין כוונתם, וסבר שהם מזלזלים בכבוד אחיהם לקרותם עבדים, ובא והגיד לאביו.

הרי לך כי השבטים היו צדיקים, וגם יוסף היה צדיק יסוד עולם, עם כל זאת קראו עליו את הפסוק (בראשית לז, ב) ויבא יוסף את דבתם רעה, משום שיוסף היה לו לדרוש ולחקור ולשאול את פי השבטים מה היתה כוונתם בדברים האלה. עד כאן דברי השל"ה הק' בשם קובץ ישן.

החתם סופר על התורה (כאן, ד"ה ויבא יוסף) הביא את דברי השל"ה הנ"ל שבראו עגלא תלתא בספר יצירה ואכלוהו חי, וכתב על כך שזה אפשר שכן היה, אבל מה שכתב שבראו נקבה בספר יצירה ונשתעשעו עמה, לא אאמין על שבטי יה, שעסקו בשמות הקדושים על מנת להשתעשע עם נקבה, חלילה חלילה. עד כאן.

התורה מודיעה את מספר שנותיו של יוסף בעת שהביא את דבתם

ועל פי דברי השל"ה הקדוש כתב רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי דרשות (וישב עה"פ ולא יכלו דברו), היות ואין מלמדים "ספר יצירה" למי שלא מלאו לו עשרים שנה, לכן הודיענו הכתוב, ש"יוסף" היה "בן שבע עשרה שנה", כאשר ''הביא את דיבתם רעה אל אביהם", לומר, שמחמת שנותיו הצעירות, לכן אביו לא גילה לו את סודות ספר יצירה, ושהשבטים בוראים את אותם הנשים והבעלי חיים על ידי "ספר יצירה", כדי שלא יבקש שילמדו גם כן "ספר יצירה", ומרוב אהבתו לא יוכל להשיבו ריקם.

לשם מה בראו השבטים צאן כשהיה להם צאן לרוב

ויש להתבונן במה שכתב השל"ה הקדוש (המובא לעיל) שהשבטים בראו את הצאן על ידי ספר יצירה, דלכאורה למה היו צריכים לברוא את הצאן בשמות הקדושים ולא לקחו מצאן אביהם, והרי היה ליעקב הרבה צאן, וכדכתיב (לעיל ל, מג) ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים.

ואולי יש ליישב בהקדים את דברי שו"ת הרשב"א (ח"א סימן תי"ג) על הא דאיתא במסכת סנהדרין (דף סה:) רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה. וכתב הרשב"א, שרק בערב שבת אפשר לברוא בהמה על ידי ספר יצירה, משום שבו היתה בריאת הבהמה, אבל בשאר ימות השבוע אי אפשר לברוא בהמה על ידי ספר יצירה.

מבואר מדברי הרשב"א, שאותו היום שהשבטים בראו את הצאן על ידי ספר יצירה, ערב שבת היה, שהרי ביום אחר אי אפשר לברוא. ומעתה אפשר לומר, שלכן הוצרכו השבטים לברא את הצאן על ידי ספר יצירה, משום שראו כי נטו צללי ערב וכמעט קידש היום, ולא הכינו בשר לסעודת שבת, ולא יספיק הזמן כדי לשחוט בהמה, לנקרה, למלחה ולבשלה עד כניסת השבת, לכן נזקקו לברא צאן על ידי ספר יצירה, שבהמה הנבראת בספר יצירה, מותרת באכילה בלא שחיטה. (פלאות התורה)

"וְהוּא נַעַר" (לז, ב)

יוסף עשה מעשה נערות בגלל שנתחלפה נשמתו בשל נקבה

כתב רש"י, "והוא נער", שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. עד כאן. כלומר, התורה כינתה את יוסף בשם "נער", מפני שהיה מתקן את שערו ועיניו להתייפות כדרכי הנערים.

הרה"ג ר' דוד הכהן זצ"ל מג'רבא, הביא בספרו משגב לדך (וישב, דף יא ע"א נדפס תרע"א) טעם לכך שיוסף היה עושה מעשה נערות, על פי מה שכתב השל"ה הקדוש על הפסוק (בראשית לד, א) ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ, ולמה יצאה, הרי אין דרכן של בנות ישראל לצאת החוצה? אלא לפי שהייתה לה נשמת זכר, שכידוע בתחילה לאה אמנו הייתה מעוברת בזכר, והתפללה שייהפך העובר לנקבה, כדי שאחותה רחל שהייתה עקרה, תזכה גם היא ללדת זכר ולקחת חלק מהשבטים, וכיון ששורשה של דינה היה זכר, לכן נהגה דינה כמו זכר, שדרכו לצאת.

לפי זה ביאר הרב "משגב לדך" שיוסף אף הוא היתה לו למעשה שורש מנשמת נקבה, כי נשמתו היתה בדינה והתחלפה, ולכן היה עושה מעשה נערות שיהיה נראה יפה כדרך הנערות, והמילים "מעשה נַעֲרוּת" מתחלפים במעשה נערוֹת.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (לז, ג)

כיצד יתכן שהאחים קנאו בכתונת פסים?

הדבר מתמיה שהשבטים שבטי י"ה אשר היו גדולים ומורמים מעם, יקנאו בכתונת פסים, ואיך יקנאו בדבר גשמי פעוט לפי רום מעלתם.

בספר פלאות התורה כתב לבאר זאת על פי דברי רבנו בחיי (כאן), שכאשר עשה יעקב את כתונת הפסים והלבישו על יוסף, מסר לו סוד כ"ב אותיות, והלבישו ידיעת החכמה בשם כ"ב אותיות, כמו שלמד מפי שם ועבר. עד כאן. כיון שכן, מובנת קנאת האחים ביוסף, לפי שקינאו בקנאת התורה ולא בקנאת כתונת גשמית.

בספר צרור המור (פרשת נשא ד"ה ולכן אמרו) מבאר, כי שם של כ"ב אותיות היוצא מברכת כהנים, הוא השם אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם, והוא טוב לשמירה ולכל הדברים, והאומרו דרך תפילה יועיל לו מאד, ובפרט בעת ברכת כהנים יאמר שם זה בראשי תיבות כך: אל נא, קרב תשועת מצפיך. פחדך סר תוציאם ממאסר. פדה סועים פתח סומים ישעך מצפים. דלה יוקשים וקבץ נפוצים, סמוך יה מפלתנו. ויסיים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ובביאור ענין שמות הקודש האלו, כתב הרמ"ק ז"ל בס' פרדס רמונים (שער פרטי השמות, פרק י"ד) וזה לשונו: לכל אחד מהד' שמות הנ''ל, לו סגולה בפני עצמו, הא' אנקת"ם, הוא טוב להשמיע תפלה, ופירוש, שומע אנקת תמים. הב' פסת"ם, הוא נותן פסת בר לצריכים מזון. הג' פספסי"ם, מלשון ועשה לו כתונת פסים, והוא נותן בגד ללבוש. הד' דיונסי"ם, והוא עושה ניסים ונפלאות, ובהם נשתמש יעקב אבינו ע"ה באמרו (בראשית כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי ושמרני... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושם זה מסר יעקב ליוסף בנו. עד כאן. ומעתה יובן כי קנאתם היתה בהשגתו שם זה, ולא קנאו בכתונת הפסים דברים כפשוטם.

כתונת פסים היה לבוש המגן על לובשו

הקשה המאור ושמש (עה"פ וישמע ראובן, להלן לז, כא) מדוע היו צריכים להפשיט את יוסף את כתנתו, וכי לא יכלו להשליכו הבורה כמו שהוא.

ויש ליישב זאת על פי דברי פלח הרימון (מקוברין, אופן א' כלל י"ט) שכתונת הפסים היה הבגד של אדם הראשון והוא היה בגד כהונה, ויעקב אבינו שהוא גלגול של אדם הראשון, היה ראוי לבגד זה, וכיצד הגיע אליו? דרך עשו שגנב את הבגד הזה מנמרוד, ובמכירה שמכר עשו ליעקב את הבכורה, לקח יעקב את הבגד, שכיון שבגד זה הוא בגד כהונה, ראוי הוא לבכור העובד בכהונה. וכיון שיוסף לקח את הבכורה, לכן יעקב נתן ליוסף את המלבוש הזה. ואחיו הפשיטו לו את הכתונת, כיון שידעו שכל זמן שהוא לובש המלבוש הזה, לא יוכלו להרע לו, לכן הפשיטו אותו והשליכו אותו לבור.

בעל המאור ושמש (שם) יישב, שיעקב אבינו עשה לבנו כתונת מיוחדת, והשקיע בה כוונות ויחודים לשמירה מפני כל אסון ונזק, וידעו שלא יקרה לו שום אסון כל עוד הוא לבוש בכתונת הפסים, ולכן תחילה הפשיטוה מעליו.

קל וחומר שהתורה תפילין וציצית מגינים על לובשם

כיון שכן עלינו להתבונן, אם בכתונת שהכין יעקב אבינו ישנה שמירה על האדם, התפילין שכתוב עליהם (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, על אחת כמה וכמה שהם שמירה על האדם, וכמה צריך להזהר בהם, וכן הטלית היא אור מקיף (שער הכוונות שער ד', א) ששומרת מכל רע.

וכל שכן לימוד התורה שומר על האדם, כנאמר בה (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך. וכך אמרו חז"ל (סוטה כא.) תורה אגוני מגנא ואצולי מצלא [תרגום, התורה מגינה ומצילה את העוסק בה], ואפילו בשעה שאינו עוסק בה.

וזה מה שרצו היוונים לעשות, להעביר מעלינו את המצוות ששומרות ומגינות עלינו, כי ידעו שרק אז הם יוכלו עלינו. לכן כולנו צריכים להתחזק בלימוד התורה, בתפילה ובמצוות ובפרט במצוות ציצית ותפילין, שהן בעיקר שומרות עלינו.

כתונת הפסים היא מלבוש רוחני לנפש האדם הנקרא חלוקא דרבנן

שמעתי מפי הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל בשם המפרשים, שהעניין של כתונת הפסים הוא רמז למה שמצינו בזוהר הקדוש (בראשית דף ס"ו ע"א) שכשאדם עוסק בתורה ובמצוות בעולם הזה, מכין על ידי זה מלבוש רוחני לנפשו לעולם הבא, והוא נקרא "חלוקא דרבנן" [ועיין בריש ספר שערי קדושה למהרח"ו]. וכתב הרב חיד"א (מורה באצבע אות שכ"ט) אם בעולם הזה אנשים מתביישים לצאת לבחוץ בבגדים קרועים או מלוכלכים, ואם כן איך לא יבוש האדם בעולם הבא כשתהיה נשמתו לפני הצדיקים, אם הלבוש של הנשמה שלו יהיה חס ושלום קרוע ומלוכלך, והמלאכים לועגים לו מחמת עוונותיו, עד שבגדיו נקראים בגדים צואים?!

מעשה מופלא ביוסף הגנן

וכמו שמצינו במדרש (אוצר המדרשים סוף עמ' 323) מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו עולים לרגל לבית המקדש, ובהיותם בהר הבית ראו מלאך שיש בידו חלוק זורח אבל לא היה מושלם, וחשבו שזה המלבוש שלהם והצטערו. אמר להם המלאך, החלוק שלכם הוא זורח ומושלם לגמרי, והחלוק הזה הוא של אדם שנקרא יוסף הגנן, וכשתלכו אצלו, תסורו אליו ותגידו לו שישתדל לתקן את מעשיו, ועל ידי זה יהיה החלוק שלו מושלם. כשבאו לעיר יצאו בני העיר לקראתם לקבל את פניהם, ובקשו מבני העיר שיוליכום אל יוסף הגנן. לקחו אותם אצלו וראוהו עובד בשדה, וקיבל אותם בשמחה, וכדי לכבדם היו ברשותו שני ככרות לחם, ונתן להם לאכול. ישבו ואכלו ואחר כך שאלו אותו למעשיו, אמר להם, אבי היה עשיר, והיה מגדולי העיר, וכשנפטר אבי אבד כל הממון, כי לא נודע היכן הטמינו, וישנאוני אנשי העיר, ולכך בניתי לי בית מחוץ לעיר, ויש לי את הגינה הזאת ובה אני עובד, ומה שיוצא לי מהשדה, חצי אני לוקח לפרנסתי וחציו האחר אני נותן לצדקה. אמרו לו החכמים, באנו להודיע לך מה ששמענו מהמלאך, שאתה צריך להשלים ולתקן עוד את מעשיך, כדי שהחלוק שלך יהיה מושלם.

אשתו ששמעה את הדברים, אמרה לו אתן לך עצה, תמכור אותי לשפחה, ואת הכסף תתן לצדקה, וכך נוסיף לעצמנו הרבה זכויות ואני מבטיחה לך שלא אבוא לידי חטא. וכך עשו והיא נמכרה לאדון אחד, ושם היא עמדה בנסיון שאף שניסו לשדל אותה לדבר עבירה היא לא נכשלה. לימים רצה בעלה לנסותה ולראות האם היא עומדת בצדקתה, הגיע אליה מחופש ושידל אותה והבטיח לה כל מיני הבטחות וראה שהיא עומדת בצדקתה, ולבסוף גילה לה שהוא בעלה, ושניהם עמדו ובכו. והקדוש ברוך הוא שמע את צעקתם. ולכך באו לגנן בחלום ואמרו לו שמעשיו מקובלים, והודיעו לו היכן נמצא מטמון הכסף של אביו. הלך ומצא את הכסף ופדה בזה את אשתו, והמשיכו לחיות יחד באושר ושמחה. ועוד גילו לו מן השמים, שהחלוק העליון של אשתו יותר חשוב מהחלוק שלו, שהיא השתדלה בתיקון המעשים ובעמידה בנסיון יותר ממנו.

למדים אנחנו מכאן, עד כמה חשובים הם המעשים של האדם, שכל מעשה הוא נצחי, וזה יוצר לו מלבוש רוחני שאם מעשיו מושלמים, יהיה לו לבוש מושלם, ואם חס ושלום לא, הלבוש שלו יהיה נראה קרוע ומלוכלך ב"מ. וזה הנאמר אצל יוסף הצדיק שהיתה לו כתונת פסים, כיון שמעשיו היו שלמים.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (לז, ג)

פירוש בן זקונים

נאמר בפסוק שיעקב אהב את יוסף מטעם שהיה בן זקונים לו, ופשט הפסוק הוא, שאהבו מפני שנולד לו לעת זקנתו, כאשר טבע הוא בבריאה שההורים אוהבים ביותר את הילד הנולד להם באחרונה, וכאשר פירש רש"י כאן במקום. ברם קשה הדבר, הן יוסף לא היה בן הזקונים שהרי בנימין הוא הנולד באחרונה, ואם כן כיצד נקרא יוסף "בן זקונים"? והפשט הפשוט הוא, שכיון שקראו ליוסף כך עוד לפני שבנימין נולד, כי אז באמת הוא היה בן הזקונים, שוב המשיכו לקרוא לו כך גם אחר כך.

אבל על פי דרכו של התרגום כאן שמפרש בן זקונים, "בר חכים הוא ליה", דהיינו שהיה בן חכם בתורה, "וזקונים" הוא מלשון "זקן" שקנה חכמה, שוב מיושבים הדברים ולא קשה דבר.

פירוש שהיה זיו איקונין שלו דומה לו

עוד פירש רש"י (כאן, ומקורו מבראשית רבה פרשה פ"ד סי' ח') וזה לשונו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. עד כאן. דהיינו יוסף נקרא "בן זקונים" מפני שהיה קלסתר פניו [הנקרא "זיו איקונין", שהוא נוטריקון "זקונים"] דומה לשל יעקב. וכתב על כך הרב טעם ודעת (שטרנבוך, וישב עמ' קפ"ב), ופשוט שלא עבור המראה החיצוני אהב יעקב את יוסף, אלא שיוסף היה דומה ברוחניותו ליעקב, והרוחניות ניכרת בפניו של אדם, וקדושי עליון יכולים להכיר הקדושה בפניו של האדם, ולפיכך ראה יעקב בדמותו של יוסף את תכלית הקדושה, ולכן אהבו מאוד. וכך פירוש הפסוק "וישראל אהב את יוסף", דהיינו מצא ביוסף את מדת יעקב לשלוט ביצרו, ולכן אהבו, שמצאו קדוש וראוי להנהיג הבית. והמשך הפסוק "כי בן זקונים הוא לו", אין הכוונה שנולד באחרונה לעת זקנותו, שהרי בנימין נולד אחריו, אלא פירושו כאשר תרגם אונקלוס "בר חכים", דהיינו שראוי בקדושתו שימסרו בידיו חכמת סתרי תורה.

לימדו חמשה סדרים ומדוע לא את סדר טהרות

ובבעל הטורים (כאן) דורש בן "זקנים", בראשי תיבות זרעים קדשים נשים ישועות מועד, עד כאן. דהיינו שיעקב לימד את יוסף חמשה סדרים אלו, ולכן אהבו, על שהרבה ללמוד תורה. ברם לא הזכיר את סדר טהרות והדבר צריך תלמוד מדוע. ויש לבאר זאת על דרך הדרוש, מפני שבאמת את כל הששה סדרים קבל מאביו, אבל בסדר טהרות לא הסתפק במה שקיבל מאביו, אלא עבד בעצמו להשיג את "הטהרה" ולהשלים עצמו בה. ולכן סלסל בשערו להביא עצמו לידי נסיון, ובטוח היה שהוא כבר נקי מכל תאוה.

נשמת יצחק אבינו נתעברה ביוסף

ביאור נוסף נמצא להרב חיד"א בספר פני דוד (אות כ"ח) הביא מהרב עיר בנימין ז"ל משם רבנו האר"י, שנשמת יצחק אבינו נתעברה ביוסף, ולפיכך תיבת "זקנים" עולה בגימטריא "יצחק" עם הכולל, לרמז שנתעבר יצחק ביוסף. ועוד "זקנים" עולה בגימטריא ר"ז, כי "רז" זה [שהתעבר בו יצחק אבינו] נודע ליעקב, ולכך אהב את יוסף לסוד כמוס זה ולא גילה לאחר. עד כאן. ובדרך זו יש לרמוז זאת עוד בכתוב, "כי בן זקונים הוא לו", כלומר נחשב יוסף "כבן זקנו" דהיינו כבן לסבו, וכאילו הוא לו לבֶן, מפני שנתעבר בו.

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז, ד)

"ולא יכלו דברו לשלום" כי ברכוהו "בשלום"

אפשר בסיעתא דשמיא לדרוש את הפסוק על פי מאמר רבותינו ז"ל (ברכות סד.) הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום, אלא לשלום. ולכן אחי יוסף מחמת שנאתם אותו אמרו ליוסף לך בשלום, וכנאמר, ולא יכלו דברו "לשלום", לשלום לא אמרו לו, אלא אמרו לו "בשלום".

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (לז, ח)

"מלוכה" ברצון, "ממשלה" בעל כרחם

אמרו המפרשים (כ"כ כאן האבן עזרא. וכ"כ המהר"ל בגו"א בראשית פי"ז אות א', והגר"א משלי כז, כז), כי "מלך" הוא השולט מרצון העם, אבל "מושל" הוא המושל בהם בעל כרחם, והראיה מהפסוק (תהלים כב, כט) כי לה' "המלוכה", שזהו מרצון הטוב של ישראל, שרוצים במלכותו יתעלה, אבל "ומושל" בגוים, היינו בעל כרחם. ולכך נאמר (עובדיה א, כא) ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, [ובאותה שעה] והיתה לה' "המלוכה", שבעתיד בזמן הגאולה, גם האומות ירצו מרצונם הטוב שהשם יתעלה ימלוך עליהם, ואז "והיתה לה' המלוכה" שכאמור היא ממשלה ברצון העם, אבל עכשיו הם עיורים ומטורפים בלי דעת ותבונה. רק בזמן שיבא משיח בן דוד, יכירו את האמת שאלהי אבותינו אברהם יצחק וישראל אחד ושמו אחד, ומשה רבנו אמת ותורתו אמת.

ומעתה זהו שנאמר כאן, ויאמרו לו אחיו "המלך תמלך" עלינו, לא יתכן שתמלוך עלינו ברצוננו, וקל וחומר שלא "משל תמשל בנו" שתמשול עלינו ממשלה בעל כרחנו.

"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (לז, יא)

יעקב רשם את החלום המקום והשעה

במדרש בראשית רבה (פרשה פ"ד סי' י"ב) איתא דבר פלא, שיעקב נטל קולמוס, וכתב באיזה יום ובאיזו שעה ובאיזה מקום היה חלומו של יוסף, וזהו לשון הפסוק ואביו "שמר" את הדבר, דהיינו ששמרו וכתבו בפנקס שלו. ולכן גם "שמר" הם אותיות "רשם", כי רשם את הדברים לאות ולזכרון.

ובפירוש נזר הקדש על המדרש (שם) מבאר את הענין בזה הלשון, ולי נראה הענין, על פי מה שכתבו המפרשים שהחלום תלוי במערכת המזל, ולכן לפעמים החלום תלוי במזל היום, ובמזל שעה, ובמזל מקום. דהיינו כפי מצב המזל באותו המקום אשר היה שם בשעת החלום. ובשעה שהגלגל חוזר חלילה [המתין יעקב] להיות שוב באותו מצב של מקום החלום וזמנו, שאז הוא יוצא מן הכח אל הפועל, ודבר החלום מתקיים. ועל זה אמר "ואביו שמר את הדבר", והיינו כדפירש רש"י, שהיה ממתין ומצפה מתי יבא, כלומר מתי יבא העת של מצב גלגל המערכה, כפי מה שהיה בשעת החלום ומקומו [כדי להתקיים], ועל זה אמרו [במדרש הנ"ל] שכתב לו למזכרת היום והשעה והמקום של החלום, וכאמור. עד כאן.

ולאור האמור נראה בסיעתא דשמיא לרמוז, "שמר" בראשי תיבות רוצה מתי שיתקיים, ועוד בראשי תיבות מצפה שיזכהו ראייתו, שכאמור, היה מצפה יעקב אבינו שיזכהו ה' לראות את בנו בגדולה ובמלכות כפתרון החלום.

"וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה" (לז, יז)

מהו פירוש נסעו "ממדותיו של מקום"

איתא במדרש רבה (פרשה פ"ד סי' י"ד) "נסעו מזה", שנסעו ממדותיו של מקום. עד כאן. ויבואר בסיעתא דשמיא על פי הפסוק (בראשית כא, יז) באשר הוא שם, הנאמר על ישמעאל, דאיתא בחז"ל (ר"ה דף טז: ובראשית רבה פרשה נ"ג סי' י"ד) שהיו מלאכי השרת מקטרגים עליו, זה שעתיד להמית בנך בצמא תתן לו מים? אמר להם הקדוש ברוך הוא, עכשיו הוא צדיק, אני דן אותו כפי מה שהוא עתה, וזה שנאמר באשר הוא שם. ואילו אחי יוסף דנו את יוסף על שעתיד לצאת מבניו ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים (החיד"א בדבש לפי מע' מ' אות י"ח), כיון שידעו כל זאת ברוח הקודש, ולכן עשו לו כל מעשיהם, אם כן נמצא שהם "נסעו" וסרו ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, שדן את האדם רק לפי מה שהוא עתה, והלא יוסף היה צדיק באותה שעה, והם דנוהו על שעתיד לצאת רשע מיוצאי חלציו, וזהו שכתוב במדרש שנסעו ממדותיו של מקום.

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (לז, יח)

מה חייב כל אחד להסכים בדעתו בהחלטיות

הקשה רבנו הבן איש חי זצ"ל (בדרשות בן איש חי כאן עמ' מ"ג) לשם מה התורה מספרת שאחי יוסף ראו אותו מרחוק, ובטרם בואו התנכלו להמיתו, ומה תועלת יש בסיפור דברים אלו? וכתב לחדש בלשון "ונראה לי בסיעתא דשמיא", שמכאן מבואר שנעשה נס ליוסף שהאחים ראו אותו מרחוק מאוד יותר מיכולתם במציאות לראות, וזאת עשה ה', כדי שישהו מזמן ראייתם בעידן ריתחא, עת ש"התנכלו להמיתו", עד שהתקרב אליהם ממש יוסף, ובזמן זה תתקרר חמתם, וכאשר אירע בהמשך ולבסוף הסכימו להצעה רק למוכרו. עד כאן.

מכאן ילמד האדם מוסר השכל, שחייב כל אדם להסכים בדעתו בהכרעה נצחית, שכאשר מתגבר עליו זעמו וכעסו, ויחליט לעשות כך וכך, ישהה את ביצוע הדבר עד שתשקוט רוחו, ואז תהיה החלטתו מיושבת ומחושבת.

וכך מסבירים בעלי המוסר את הפסוק (שמות יד, ב) "וַיָשֻבוּ ויחנו לפני פי החירות", שלפני שאתה נותן "לפה חירות", וכל שכן לפני ביצוע מעשי, עליך לעשות אתנחתא קלה בישיבה ובחנייה. שלפני "פי החירות", היינו חירות הפה, נהג בדרך של "וישבו ויחנו", תשב ותחנה, שכן, "סוף מעשה במחשבה תחילה". (עי' בס' תהלות לדוד, אפל, סוף עמ' ק"ע).

"וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (לז, יח)

הסודות העצומים שישנם בכל דיבור ברש"י הקדוש

פירש רש"י וזה לשונו, כמו אתו, עמו, כלומר אליו. עד כאן. לשון רש"י כאן קשה להבנה, ואומנם תוכן דבריו, הוא שויתנכלו אותו היינו שהתנכלו אליו להמיתו, אולם פירוש מילותיו בדיוק, יש בהם קושי רב.

והנה המעיין במפרשים על רש"י, ימצא פעמים רבות שיש בדבריו סודות גדולים ועצומים. ולכן אפילו שאנחנו לא מבינים סודות אלו, מכל מקום כדי שיהיה לנו מושג קטן על העוצמה שבכל דיבור ודיבור ברש"י הקדוש, על כן אמרתי אעתיק את דברי אחד המפרשים דבריו, ותראה פלאות, ועל כן הנני להעתיק מה שמצאתי לאחד מגאוני קשישאי ר' אברהם כץ ראפפארט ז"ל אב בין דין קהילת לבוב בשו"ת איתן האזרחי (בסוף הספר פרשת וישב) "ויתנכלו אותו", פירש רש"י, "אותו, כמו אתו, עמו, כלומר אליו", וכמו ויתהלכו אותו, (בראשית ה, כב) ויתהלך חנוך את האלהים וגו' [כמו שהביטוי ויתהלכו אותו, היינו שהלכו אליו, כנאמר ויתהלך חנוך "את" האלהים, כן כאן ויתנכלו אותו, היינו שהתנכלו אליו, וכפי שיפרש בסמוך] (שמות ב, ב) ותרא "אותו" כי טוב הוא, בשביל הליכתו היה בהיפך למידתו חנוך למטטרו"ן שלשה שבועות. ויהיו כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה, כמנין יום לשנה מטטרו"ן ומטרונ"ה. אותו כמו אתו, רצונו לומר, מדתו, כמו בריתי היתה אתו. ו"אתו" כמו עמו, כמו שרמז ותראהו והנה נער ועמו אתו, שהיה מדבר אליו מאוהל מועד ותראהו את הילד בוכה, היה לו לכתוב ותראה את הילד? אלא רצונו לומר כמו עמו ואם כן נער בוכה וה"ק ילד.

אני נחמן בר שמואל הולך רכיל מגלה סוד על רש"י ע"ה הצדיק היה צנוע [היינו שכתב סודות התורה בצניעות, בלא לציין שהם סודות, רק בהבלעה עשה], "וינכלו אותו כמו אתו עמו כלומר אליו", כיון בזה הצדיק רש"י עליו השלום, ויתנכלו אותו רמז למה חנוך נעשה מטטרו"ן, אותו חנוך נעשה כמו אתו, מי שיודע זה הכיוון, יודע מה בכיית הנער אצל משה רבנו עליו השלום, ומי שאמר בכיה זו היתה בלתי כוונה, אז אתה מעכב תחיית המתים ולא תוכל להמציא שם רפואה אם לא תתן עיניך באותו חנוך בן ירד. שאלו ר' ישמעאל ור' נחמני למטטרו"ן למה זכית להיות גדול מכל צבא מרום, אמר לפי ששמו חנוך בן ירד, וסימן לדבר חנוך לנער על פי דרכו, וזה אות של יו"ד מעולה מכל אותיות שבתורה, חוץ משמות הקדושים, ותמנה מספר שנותיו ותמנה כל צרכיך.

עדות על התגלות רש"י בהקיץ

ואומר אני נחמן בר שמואל כשהלכתי על קברו של אותו צדיק רש"י ע"ה, הייתי בועט ברגלי והייתי מרעיש כל קברו ויצא מעט עשן מקברו ונרתעתי לאחורי, וראיתי פיסת יד של אש [כתובה] וזה לשונה, אם התרעתי לגלות לך ויתנכלו אותו כמו אתו עמו, כלומר אליו, מי התיר לך? [אם באת להשיג את הסודות שבפירוש רש"י לפסוק זה, אין לך רשות, כי אינך זכאי לכך]. ומיד הלכתי בפחי נפש, ומיד כשהלכתי ד' אמות לאחורי, שמעתי קול דממה דקה: תשחיר עיניך בתענית [תרבה בתעניות], ואם לאו אין לך תקנה, כי כל האותיות כלומר אליו הם צועקים עליך למרום. ומיד כשהלכתי לביתי פגע בי נחש, והיה כתב על ראשו, כל ערל וטמא לא יאכל בו. [הבין מכך שמודיעים אותו משמים שהינו חס ושלום כערל וטמא]. מיד בכיתי בכיה גדולה ואמרתי בלבי, והרי שום דבר טמא ופיגול לא בא לידי [ועל כן על שום מה אמרו לי כזאת?] מיד הלכתי והשטחתי על קברו של אותו צדיק [רש"י] כל הלילה, ומפלגות הלילה שמעתי קול קורא אלי, לאו אתה דומה לרש"י שהיה מוסר את עצמו ונפשו על דברי תורה, והרבה תורה בישראל, וכמעט שננעלו ממך שערי דמעות. אמרתי חס ושלום אין לי תקנה? מיד הראו לי מן השמים, תעסוק באלדד ומידד, אז תתבונן עיוותך, ואז תזכה לידע אמאי נקרא משה רבנו קפילא בסעודה של דוד המלך עליו השלום, ואז תעשה ריוח והצלה לך ולכל ישראל. אמרתי, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, רצונו לומר, מה ענין יוסף אצל אלדד ומידד? ואשתומם אל המראה ואין מבין.

שמתי נפשי בבכי, ואמרתי [אל רש"י] בבכי ובמר נפשי, אם אני תלמיד חכם בעיניך, זכני בכל אלה ולמדני, כי הצדיקים במיתתם נקראים חיים, מיד ראיתי ביטוטי, רצוני לומר ניצוצי של אש יוצאים מקברו של רש"י עליו השלום, ונפק כרוז ואומר, תשמע דברי רש"י בעצמו פנים אל פנים וזה לשונו [של מה שאמר לו רש"י בהקיץ...] אני שלמה בר יצחקי [רש"י] התעניתי כמנין תרי"ג תענית רצופים, חוץ משבתות וימים טובים, עד שהוצאתי הדבר לאור, והוצאתי מכח אל הפועל, וכשחברתי פירושי הגדול על התורה שבכתב ושבעל פה, ופמליא של מעלה מוצאים נחת רוח מדברי, ותרתין ועשרין שנין הוה מפלפל מטטרו"ן עם הקב"ה, ולא הוה נחת רוח למטטרו"ן שר הפנים, עד שבא בן עמרם ותיקן הדברים. וזה לשונו של משה רבנו עליו השלום, אשריך שלמה בר יצחק שכל מגמת פניך לשם שמים, ויתנכלו אותו כבר נתתי חלקם של אברהם יצחק ויעקב, איתו עמו נתתי בחלקי, כלומר אליו נתתי חלקו של הקדוש ברוך הוא, ומי שיודע זה, הוא יודע הפלוגתא של הקדוש ברוך הוא עם מטטרו"ן, אבל האמת של ירד קח בידך, והתי"ו של ויתנכלו, אז תעשה שלום בין יוסף ובין אחיו בעולם הזה ועולם הבא. יוסף מחציו ותי"ו מלא וה"א מורה י'ה שהוא ראש. גם תדע למה אמר יהודה דוקא להביא הכתונת לאביו. ואז תדע גם כן גלגול עצמות של יהודה במדבר מ' שנה. וסימן לכל זה שהקב"ה יתברך עוסק בכל יום בבֵי"ת של בראשית ובלמ"ד של לעיני כל ישראל. וכשהלכתי מקברו בשעת הנחת תפילין, מצאתי כתוב על התפילין שלי, שכל מי שאינו יודע החילוק בין הסרת הטבעת של פרעה שנתן ליוסף, ובין הסרת הטבעת של אחשורוש שנתן להמן, אל יהיה עוסק בנסתרות הללו, אם נתינת הטבעת מורה על כי לא נתן עליו זו רק להמן רצונו לומר להימן, והוא נענש על מחשבתו הרעה אשר חשב, ולכן נפרע ממרום מיד מדה במדה ודינו בחנק, שכל מי שגס, דינו בחנק. מיד עלתה בלבי נטריח עד יום מו"ת, ובעת מיתתי השתחויתי ג' פעמים נגד השכינה, ושמעתי בין כל השתחויה אומר, אלמלא הוציא שם בן נח לאברהם לחם ויין באותו הסעודה, אז לא נהרג משיח בן יוסף במלחמת גוג ומגוג, לזה הצער בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, דו"ק ותתן צרי למכתך ומרגוע לנפשך.

זה העתקה ששלח הכותב ר' זלמן מבריסק דליטא אשר העתיק מר' שלמה שמעון ר"מ ואבד"ק, אשר הוא העתק מספר ישן נושן בק"ק קרעמניץ, ושלח לר' זלמן אהוב ז"ל. ואני העתקתי אות באות, נאום אברהם בר יחיאל לוריא ז"ל.

ושוב העתקתי [מה] מצאתי שחיבר ותיקן ר' שלמה זצ"ל אבי האלוף מורנו יוסף קלון ז"ל, על פי כ"ד שמות שהביא השערי אורה בשער הראשון, וזה לשונו, אני ראיתי שכתב רבנו התייר הגדול שלמה, נראה לאחר מותו לבן הרב מאיר, ואמר לי באתי ללמדך עיקר וכלל גדול בשם המיוחד ופירושו הוא היה הוה ויהיה, ובדבר הזה תבין, כי אין לי רשות עוד לעמוד אצלך. עד כאן לשון ספר איתן המזרחי אות באות.

"וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (לז, כ-כא)

איזה שמועה שמע ראובן

בס' דרש יהודה למורנו ורבנו רבי יהודה מועלם זצ"ל כתוב, נאמר כאן בתורה שהאחים אמרו, לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו. וביאר רש"י (ומקורו מתנחומא ישן י"ג) שאת סיום הפסוק "ונראה מה יהיו חלומותיו", השיבה הבת קול על דבריהם, נראה דברי מי יתקיימו, שלי או שלכם. ויש לזה רמז בראשי תיבות "ונראה", שהם ורוח הקודש אמרה נראה.

וזה ביאור המשך הפסוק "וישמע ראובן", דהיינו שראובן שמע את תשובת הבת קול הנזכרת, ולכן אמר אל ליבו, כיון שאני שמעתי את הבת קול, ואילו אחי לא שמעוה, סימן הוא מן השמים שעלי מוטל להציל אותו, דהיינו כיון ש"וישמע ראובן", ששמע את הבת קול, לכך "ויצלהו מידם", אמר אני חייב להציל אותו.

כיוצא בזה מצינו בגמרא (תענית דף כא.) במעשה באילפא ורבי יוחנן, שהיו עוסקים בתורה והיו חיים בדוחק רב, יום אחד החליטו ללכת לשוק לעסוק קצת במסחר כדי שיהיה להם ממה להתפרנס. כשהיו בדרך עמדו לנוח ליד כותל רעוע, באו מלאכי השרת לשם ואמרו נפיל עליהם את הכותל ונהרוג אותם, משום שהם מניחים חיי עולם והולכים לעסוק בחיי שעה. אמר מלאך אחד, נעזוב אותם משום שאחד מהם עתיד להיות גדול. ורבי יוחנן שמע את השיחה שלהם ואילו אילפא לא שמע. וכיון שרבי יוחנן שמע זאת, אמר אל ליבו סימן הוא שהדברים נאמרו עלי, שאני עתיד להיות ראש ישיבה, ולכן חזר מיד לישיבה, ולא יצא למסחר עם אילפא.

"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (לז, כד)

אבל נחשים ועקרבים יש בו

פירש רש"י, אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. עד כאן. ומקורו מדברי חז"ל (שבת כב. ובראשית רבה פרשה פ"ד סי' ט"ז). ומנין לחז"ל שהיו בו נחשים ועקרבים? כתבו המפרשים (רבנו בחיי כאן), כיון שכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, אם כן מאחר שהתורה כתבה פעם אחת "והבור ריק", לשם למה צריכה התורה עוד לומר "אין בו מים"? אין זה אלא שבאה לרבות במיעוט הנוסף, שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

הגאון חיד"א כתב (הביאו בס' עונג לשבת גרג'י עמ' י', נדפס תרע"ג) שהדברים רמוזים בראשי תיבות הפסוק "אין בו", אבל נחשים ועקרבים יש בו.

אדם שאין בו תורה, מסוגל למדות מגונות ושליליות

הגר"א בדברי אליהו (כאן, עמ' טו) מביא רמז נפלא על פסוק זה, ידוע (ב"ק יז.) שאין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. וזהו אומרם "מים אין בו", פירוש האדם שאין בו תורה, ממילא "נחשים ועקרבים יש בו", לפי שאותו אדם עלול מאד שיהיו בו כל המדות המגונות והנפסדות הדומות לנחשים ועקרבים, כלומר יגיע למדות מגונות ושליליות. אבל מי שיש בו תורה, התורה מכשירתו להיות צדיק וחסיד, ככתוב במסכת אבות (פ"ו מ"א) ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

מי שאין בו תורה ומצוות יתמלא ב"נחשים"

עוד נראה בסיעתא דשמיא שרמוזים כאן בדברי חז"ל, דברי מוסר נוקבים, "מים אין בו" היינו, מי שאין בו תורה מצוות ומעשים טובים שהם עיקר חיי הנשמה, אז תיכף היצר הרע מכניס שם את כליו להחטיאו ולהכשילו, והם אלו הנחשים ועקרבים העוקצים את נשמתו, ולפיכך "אבל נחשים ועקרבים יש בו". וכפי שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א) יפנה עצמו ומחשבתו לדבר תורה, וירחיב דעתו בחכמה [של התורה הקדושה] שאין מחשבת עריות מתגברת על האדם, אלא בלב פנוי מן החכמה. עד כאן לשונו בקיצור, הרי שמי שאינו עוסק בתורה באים לו "נחשים" המכשילים את האדם להסתכל במקום שאסור להביט, ולדבר דברים שאינם מוכרחים לו ולנפשו. אבל אם יש בו תורה ומעשים טובים, על ידי זה יוכל לשמור את עצמו מעיניו ומפיו, וכשיפתח ספר ללמוד, יבין את תוכנו, ויהיה לו חשק ללמוד.

והעיקר להתפלל על כל דבר שיעזרהו ה', ושיצילהו השם יתברך מהמדות הרעות, וישמור אותו שיוכל לשמור פיו, ולשונו, ועיניו, בקדושה, שהעיקר והיסוד של קדושת הנשמה תלוי בפה ובעינים שיהיו קדושים, ובאופן הזה כל גופו יתגדל בקדושה.

רמז נפלא בסדר האותיות

ועשיתי לכך רמז בסדרם של כ"ב אותיות התורה הקדושה, באותיות ע' פ' צ' ק', האות "עין" היא רמז לשמירת העינים, והאות "פה", היא רמז לשמירת הפה, ואחריו האותיות צ', ק', הם ראשי תיבות צדיק, קדוש, היינו שעל ידי שמירת העינים והפה, יהיה האדם צדיק וקדוש, והמשך האותיות ר', ש', ת' הם שבכך יזכה שתשרה עליו השכינה, לפי שהאותיות ר', ש', ת', בראשי תיבות הן ראוי שכינה תראה.

בזמן הלידה נגזר על האדם כמות הדיבור והצעדים

כתב בילקוט המוסר ואבני השהם (ח"ב עמ' ס"ה): בזמן שהאדם נולד, גוזרים וקוצבים עליו כמה דיבורים ידבר, ועל כל דיבור מיותר, עתיד לתת דין וחשבון כמו שכתב הגר"א ז"ל (וכ"כ בדרך פקודיך מצוה ל"ד). וזה שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו. ואם ידבר יותר ממה שקצוב לו, יהיה אילם, או ימות, וזה מה שתירגם אונקלוס את דברי משה רבינו שאמר על עצמו (שמות ו, יב) ואני ערל שפתים, "יקיר ממלל", לפי שמשה רבנו היה שומר את פיו, לפי שהדיבור אצלו היה דבר "יקר".

וכתוב בספרי המוסר על הכלל שכתב רש"י ז"ל פעמים רבות לאורך פירושו (בראשית יד, י. לב, ד. דברים לג, כז) שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. [ופירושו, שבלשון התורה מילה שצריכה להתחיל באות ל' מבוטלת הל', ובמקומה באה האות ה' בסוף המילה. כגון הכתוב (בראשית כח, ב) פדנ"ה" ארם, בית"ה" בתואל, הוא במקום "ל"פדן ארם "ל"בית בתואל.] ובדרך המוסר ביארו כלל זה, שבמקום האות למ"ד שמספרה שלשים, נכתבה האות ה"א, שמספרה חמש, כדי לדקדק ולקצר את מנין התיבה, כי הכל בתורה בא לידי חשבון לכתוב רק את המוכרח, אפילו רק כדי שתתמעט הגימטריא של האותיות.

וכן הוא על מנין הצעדים, כמה ילך בכל יום, גוזרים וקוצבים לו לאדם, כמו שנאמר (איוב לא, ד) וכל צעדי יספור. ולכך בכל יום מברכים בברכות השחר ברכת "המכין מצעדי גבר", שעל כל יום שמחזירים נשמתו, קוצבים לו ומכינים לו דרכיו. וכן אמר רבנו מאור עינינו ר' ישראל בעל שם טוב זצללה"ה, לפעמים האדם דעתו ללכת ברחוב פלוני, והנה רגליו הוליכוהו לרחוב או לבית אחר, ידע שלא בחינם הוא, אלא הכל בהשגחה פרטית. וכך נהג הבעל שם טוב בעצמו ז"ל, שכשהיה נכנס לאיזה בית שלא היה בדעתו לבא בשעריו, ציוה תיכף לבדוק את המזוזה ולא נשקה, ואכן נבדקה המזוזה ונמצאה פסולה, כי כאמור הכל בהשגחה פרטית.

ואולם כל הקיצבה על הדיבור ועל הצעדים, היא דווקא בדברי ובענייני העולם הזה, אבל על הדיבור בדברי תורה וההליכה לדבר מצוה, להם אין קיצבה, לא בדיבור ולא בצעדים, כי בהם, כל המרבה הרי זה משובח ומתקן נשמתו, וברוך יהיה.

להזהר מכל פניה זרה, ומעשה באלשיך הקדוש

וכן כמה צריך להזהר מפניות זרות ומן הגאוה, וידוע המעשה באלשיך הקדוש זצ"ל, שהיה דורש בשבת בענין אברהם ושרה, ורבנו האר"י ז"ל היה נוכח בדרשה, ופתאום באמצע הדרשה קם האריז"ל והלך. אחרי השבת שאל ר' משה אלשיך הקדוש את רבנו האר"י ז"ל, מדוע הרב הלך באמצע הדרשה? אמר לו, בזמן שהיית דורש, באו אברהם אבינו ושרה אמנו לשמוע את דרשותיך שדרשת בענייניהם על פרשת השבוע, והיו שמחים, ומכיון שנהנה לבך מעט שדרשת טוב, ראיתי שאברהם ושרה הלכו משם, ולכן גם אני הלכתי. עד כאן. ומכאן ילמד האדם עד כמה צריך לשמור את עצמו מכל פניה זרה בתורה, בתפילה ובמצוות, ואפילו היא דקה מן הדקה.

להתרחק מן הגאוה

ואם יתבונן האדם שהוא בר דעת, וידע כי לפני בוראנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אין אנחנו נחשבים כלום, וכל העולמות לפניו כטיפת חרדל, יוכל האדם לקיים את מאמר רבותינו ז"ל (סוטה ה.) שמהכעס והגאוה יתרחק עד קצה האחרון. ואמרו בזוהר הקדוש (חיי שרה קכ"ב ע"ב) מאן דאיהו רב, איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר, איהו רב בההוא עלמא. [תרגום, מי שהוא רב, הוא זעיר. ומי שהוא זעיר, הוא רב בעולם ההוא. דהיינו מי שמתגאה ומגדיל עצמו, באמת הוא קטן בעולם הבא, ואילו מי שמקטין עצמו, הוא באמת גדול בעולם הבא], ועל ידי הענוה והשפלות, יזכה לכל מיני קדושה. והנה תיבת "שפל", מספרו עולה "קדוש". וכן כתוב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. ועוד נאמר (שם, נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכן נאמר (ישעיה נז, טו) אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים. ובתהלים (קלו, כג) נאמר, שבשפלנו זכר לנו, דהיינו, שאם נשפיל את עצמנו, על ידי זה יתקיים בנו, ויפרקנו מצרנו. ועוד רמוז בפסוק, שעל ידי שהאדם משפיל את עצמו, זוכה לבנים זכרים, וזהו "שבשפלנו", אז יהיה "זכר לנו".

קודם התפילה והאכילה יאמר...

ולכן לפני כל תפילה ותורה ומצוה שמקיים, יאמר, הריני לומד ומתפלל ומקיים מצוותיך לשם יחוד קודשא בריך הוא, ולאקמא שכינתא מעפרא. וכן לפני האכילה יאמר, אין אני אוכל להנאת גופי, אלא כדי שיהיה בי כח ובריאות לעבודת השם יתברך, ולתקן ולברר את ניצוצי הקדושה שיש בזו האכילה, ועל ידי זה שורה קדושה במאכלו, ונברא מלאך קדוש מאלו הדיבורים, והמלאך מליץ טוב עליו, ונחשבת האכילה למצוה. והעיקר שיברך על כל דבר בכוונה, דהיינו בכל תיבה ותיבה, ובפרט בברכת המזון שהיא מצוה מדאורייתא, ומסוגל לעשירות כשיברך בקול רם, ועיין בזוהר הקדוש (שמות דף רי"ח ע"א) שצריך לברך ברכת המזון בשמחה.

טוב להפיל למקום נחשים ועקרבים ולא ימסר בידי שונאיו

בזוהר (ח"א דף קפ"ה ע"א), רבי יצחק אמר, אם היו בבור נחשים ועקרבים, למה כתוב בראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וכי לא חשש ראובן שהנחשים והעקרבים יזיקו לו, ומה היא בעצם ההצלה? אלא ראה ראובן שהנזק מצוי בידי אחיו, שידע כמה הם שונאים אותו וכל רצונם להרוג אותו, אמר ראובן טוב להפיל אותו למקום נחשים ועקרבים, ולא ימסר בידי שונאיו, שלא מרחמים עליו. מכאן אמרו, יפיל אדם עצמו לאש או למאורת נחשים ועקרבים, ולא יתמסר בידי שונאיו להינצל, לכן אמר למען הציל אותו מידם. עד כאן.

כלומר קודם נאמר (לז, כא-כב) וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה וכו'. וקשה, אם חפצו של ראובן היה להצילו, אם כן מהי העצה שיעץ להשליכו אל בור המלא נחשים ועקרבים? ומיישב הזוהר שראובן סבר, שאמנם הבור הוא מקום נחשים ועקרבים, אך אם יוסף צדיק, הקדוש ברוך הוא יעשה לו נס, וגם אם לא, פעמים זכות אבותיו של האדם מסייעת לו, וינצל מהם. אבל אם יתמסר בידי שונאיו, נדיר הוא שינצל מהם. ולכן נאמר למען הציל אותו "מידם", דיקדק הכתוב לומר "מידם" ולא נכתב להציל אותו סתם, משום שאמר ראובן להצילו "מידם" של אחיו, ואם ימות בבור, ימות.

האחים לא ידעו שיש בבור נחשים

הרמב"ן (כאן) מבאר שהאחים לא ידעו שיש בבור נחשים, שאם היו יודעים, לא היו משליכים אותו לבור, ועשו זאת רק כדי להפחידו. ויש להוסיף שבזוהר חדש (ח"א דף נו ע"ב) מבאר שכיון ששמר יוסף את אות ברית קודש, לא נגעו בו הנחשים לרעה. וטעו בו האחים שחשבו שכשם שאברהם הוליד את ישמעאל, ויצחק הוליד את עשו, כן יעקב הוליד את יוסף חס ושלום, וכיון שדיבר עליהם רעה לכן השליכוהו לבור.

ויש להביא סיוע לדברי הרמב"ן מהגמרא בשבת (כב.) שם מובאות ב' מימרות של ר' תנחום, האחת שנר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול, והשניה, והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. והקשו המפרשים (קול מנחם ח"ז עמ' קי"א קי"ב), מה שייכות ב' מימרות אלו זו לזו? ותירצו, שכשם שאין להדליק את נר חנוכה מעל עשרים אמה, מטעם שאין העין שולטת בגובה רב, ולכן לא יראו העוברים והשבים את הנרות, ולא יהיה פירסום הנס, כן גם הסיבה שהאחים לא ראו שבבור יש נחשים, מכיון שהיה הבור עמוק עד מאוד יותר מכ' אמה.

"וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (לז, ל)

"ואני אנה" ר"ת א'ל נ'קמות י' א'ל נ'קמות ה'ופיע

כתב רבנו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (פרשת וישב דף י"ז ע"ג) ו"אני אנה" בראשי תיבות אל נקמות י' אל נקמות הופיע, והענין הוא כי ראה ראובן ברוח הקודש שעתידים עשרת הרוגי מלכות ליהרג על עון מכירת אחיו ליוסף אחיהם, ועתיד לינקם מהם, לכן תמה ראובן ואמר "ואני אנה אני בא". עד כאן.

עוד יש לומר, "אני" הוא אחד מהשמות של ע"ב שמות, ומסוגל לנקמה ממי שמזיק, ולפיכך זה השם שנוקמים בו. וזה מה שאמר ראובן, אנה "אני" בא, "אני" ר"ת "אל נקמות ה'", כלומר היכן ועל מי לכוון את השם הזה לנקמה.

"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם" (לז, לב)

השבטים ניקבו בכתונת כדמות שיני חיה רעה

הראשונים ז"ל (רמב"ן, רא"ש ורד"ק) ביארו (כאן) את התיבה "וישלחו" שהיא מלשון "חרב", כנאמר באיוב (לו, יב) ואם לא ישמעו "בשלח" יעבורו, והיינו בחרב, אף כאן "וישלחו" היא חרב, לפי שהשבטים קרעו ונקבו את כתונת הפסים בחרב, כדמות שיני חיה רעה.

"וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (לז, לג)

מה עשה יעקב כששמע שטרוף טורף יוסף

כתוב במסכת סופרים (פכ"א ה"ט ובילקוט ראובני וישב עמ' קנ"ו ד"ה מה עשה יעקב) מה עשה יעקב כשהביאו לו את הכתונת מבנו, לא האמין להם, הלך להרים וחצב לו שנים עשר אבנים והעמידם שורה שורה, וכתב על כל אחת ואחת מהם שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו [חודשו], על [האבן] ראשון כתב "טלה" "ראובן" "ניסן", וכן על כולם.

התחיל משמעון ואמר, גוזרני עליכם כל י"א אבנים שתעמדו ותשתחוו לראובן, ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, כיון שהזכיר עליהם יוסף, מיד עמדו וקרבו לפני אבן יוסף וכרעו והשתחוו לפניו. [והרי אות הוא שיוסף חי.]

ועדיין לא בירר הדבר שהוא חי [עדיין לא הוברר לגמרי הדבר ליעקב האם יוסף חי], הלך ונתן לאילנות כדעת הראשון [כמעשה הראשון שעשה באבנים, עשה גם באילנות] וכתב עליהם שמות השבטים והמזלות והחדשים, ואמר להם גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים, לא עמדו [ושוב אמר גוזרני עליכם שתשתחוו...], ליהודה שהוא מלך, ולא עמדו, כיון שהזכיר את יוסף עמדו כולם וכרעו לפני יוסף.

ועדיין לא נתברר שהוא חי, אלא מן שמות משמרות הכהונה, האחד נקרא משמר "אלישיב" הכהן, על שם שיוסף יושב אל אביו, "אלקנה", על שם שקנהו פוטיפר, כנאמר (בראשית לט, א) ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר. ופירש הגר"א, שיעקב אבינו ראה בנבואה שיהיו במשמרות הכהונה בבית המקדש האחת תקרא בשם אלישיב, לרמז שהקדוש ברוך הוא ישיב את יוסף לאביו, וכן האחת תקרא בשם אלקנה שקנהו וכו'.

"וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (לז, לה)

מה הקשר בין פטירת בני יעקב לכך שלא יראה גיהנם

פירש רש"י (ומקורו טהור מתנחומא ויגש ט') וזה לשונו, סימן היה מסור בידי [יעקב] מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם. עד כאן. בספר ילקוט חמישאי (עמ' 297) כתב, ידוע (צל"ח ברכות טז:) שאפילו צדיקים עוברים דרך גיהנם, כדי להציל ולהעלות את הרשעים משם, ויש לצדיקים קצת צער מזה. וכמו שפירש האלשיך הקדוש (תהלים טז, י) את דברי דוד המלך שאמר (שם) כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת. אמר דוד לקדוש ברוך הוא, זה ודאי שלא תעזוב נפשי לשאול, דהיינו שלא אהיה בגיהנם. אבל בקשתי היא יתירה מכך שלא תתן חסידך לראות שחת, איני רוצה אפילו לראות את פני גיהנם. ובזה פירש ר' ישראל אביחצירא זצ"ל הבבא סאלי בהרי בשמים, שזו כוונת יעקב כאן, שודאי לא צריך יעקב לעבור לגיהנם להציל אף אדם, שהרי כל אבותיו היו גדולים ולא ראו פני גיהנם, אמנם אם חס ושלום ימות אחד מבניו, שמא חס ושלום אירע כן עבור חטא שחטא, ויצטרך לעבור לגיהנם להצילו, לכן אמר יעקב שמסור בידו מפי הגבורה "אם לא ימות אחד מבניו מובטח שאינו רואה", היינו שאז אפילו לעבור דרך גיהנם לא אצטרך.

"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר" (לח, ו)

לתמר היתה נשמת זכר

כתב במדרש תלפיות (מערכת א' ענף אברהם, דף ו' ע"א) דבר נפלא בשם ספר המגיד (מישרים דף ט"ז ע"א), שנשמת תמר היתה נשמת זכר, ולא היתה ראויה ללדת, ורק מפני שביהודה היו ניצוצות נשמת נקבה, לכן ילדה ממנו. אחר כך חזרה שוב פעם בגלגול ברות, וגם היא לא היתה יכולה ללדת, עד שנתן לה הקדוש ברוך הוא ניצוצות מנשמת נקבה וילדה, עיין שם. וכן כתב בספר יפה ללב (חלק ג' דף קכ"ט ע"ג) עיין שם.

"וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (לח, יד)

פירוש "בפתח עינים"

בספר מוסר חכמים השלם (עמ' רע"ד) כתב על פסוק זה, מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תלויות לו, אמרה, יהי רצון שלא אצא מבית הצדיק ריקם. ואמרו חז"ל בגמ' במסכת סוטה (י.) אמר רבי אלכסנדרי. פתח עינים, מלמד שהלכה וישבה בפתח אברהם אבינו שכל העינים מצפות לראות, שכל עובר ושב באין אצל פתח אברהם (היינו שהיו רגילים לבא אורחים אל פתחו של אברהם, ולכך נקרא "פתח עינים" שכל העינים היו תלויות בפתח הזה). רבי שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עיניה ואמרה פנויה אני וטהורה. [כמו שמפרשת הגמרא שם, עיין שם.]

"וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ" (לח, טז)

אין עצה אחרת אלא לעקם הדרך

כתב החפץ חיים על התורה (כאן עמ' ע"ז ומקורו טהור מדברי רבנו האר"י בס' שער הפסוקים ריש ספר איוב) במדרש רבה דורשים "ויט אליה", בעל כרחו שלא בטובתו. עד כאן. היינו שמן השמים סיבבו את כל מעשה זה של יהודה ונעשה על כרחו, וזו מן הסיבה שמכאן היתה ההתחלה למלכות בית דוד ולמלך המשיח שיבוא במהרה, שכל הענינים הגדולים והנשגבים השטן מעכב עליהם, ואין עצה אחרת לה' אלא לעקם את הדרך, כי בדרך הישרה בדרך התורה, היה השטן מקטרג ולא היה הענין יוצא לפועל.

"וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (לח, יח)

ביקשה את שרביט המלך לדעת האם ירד ממלכותו

שואלים המפרשים (חתם סופר על התורה כאן, ועוד), למה תמר ביקשה שיתן לה חותם פתיל ומטה, ולא ביקשה כסף וזהב? אלא שהיות ותמר רצתה שיהודה יקיים בה מצות יבום, וידוע שיהודה היה מלך על אחיו וירד מגדולתו, והדין הוא שהמלך לא מיבם (מתני' סנהדרין יח. רמב"ם מלכים פ"ב ה"ג), כיון שכן היה לתמר ספק האם ליהודה דין מלך, ואסור לו לייבמה, או שאין לו דין מלך כיון שירד מגדולתו ושוב מותר לו לייבמה. לכן בקשה את שרביט המלך, והחותם ופתיל, שהם כלי המלכות, ובזה תבחן, שאם יתנם לה את כלי ותשמישי המלך, אות הוא שבוודאי ירד מגדולתו, ושוב אינו מלך, ואז מותרת אני לו ליבום. ואם לא יסכים, הרי זה סימן שעדיין הוא מלך, ואז לא היתה מתרצה לו, כי כאמור המלך לא מיבם, ולא מיבמים אותו.

"אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ" (לח, כא)

עיקר השגת הקדושה בעיניים

אמר המקובל האלהי ר' מאיר אביחצירא זצ"ל, אנשים מחפשים כל מיני מנהגים טובים להשפיע עליהם קדושה... והנה עיקר הקדושה נמצאת בעיניים. כשאדם הולך בדרך ועוצם עיניו מראות ברע, באותו רגע מושפעת עליו קדושה עליונה. וזה שאמר הכתוב, "איה הקדשה", היכן נמצאת הקדושה, "היא בעיניים"! (אורות אליהו ח"א עמ' 253)

כמובן שלא יצא האדם לדרך כדי להשיג קדושה על ידי עצימת עיניו, אלא שאם נזדמן לו לאדם ללכת כבר בדרך, ילך בדרך נקיה וישמור את עיניו, ואז יזכה לקדושה עצומה. ומובא בספרים הקדושים (ראה בעין משפט פ"א סעיף י"ד) שבשעה ששומר את עיניו מראות ברע, הוא זמן ועת רצון, והאדם יכול להתפלל ולבקש בקשות מה' יתברך. ולאחר מספר פעמים שיתגבר על נסיונות הראיה, ירגיש האדם כח רוחני שעוזר לו בשמירת העיניים. ויהי רצון שנזכה ל"והאר עינינו בתורתך".

מעשה על חשיבות שמירת קדושת האדם

מעשה שהיה (מובא במוסר חכמים השלם ח"א עמ' רס"ו ובאהבת חיים עמ' ק"פ) בימי הסולטאן עבד אל מג'יד מלך טורקיה, עם רבי אברהם גלאנטי זצ"ל שהיה מגדולי הדור ומגדולי המקובלים בזמן האר"י הקדוש, והיה גר בירושלים יחד עם הרבה חכמים והיו לומדים בישיבה. בשנה ההיא היתה שנת בצורת ויוקר השערים האמיר ביותר, וקופת הישיבה היתה ריקה, ועל החכמים ובני משפחותיהם היתה מרחפת סכנת רעב וכליה. החכמים גמרו אומר לשלוח שד"ר [שלוחא דרבנן] לחוץ לארץ, כדי לאסוף כספים להצלת עניי העיר וחכמיה. לכן הפילו גורל את מי ישלחו לשד"ר, והגורל נפל על רבנו אברהם גלאנטי זצ"ל. רבי אברהם קיבל עליו את הדין, ארז את חפציו, לקח צידה לדרך וירד ליפו, ועלה על אניה המפליגה אל העיר קושטא שבטורקיה. האניה הגיעה לקושטא ביום שלישי אחרי הצהרים. והנה נוסעי האניה מסתכלים מעל סיפון האניה אל העיר, ולתדהמתם הנם רואים את אנשי העיר בורחים ומבוהלים, ושוטרים מזויינים רצים בבהלה לכל עבר, והעם עלו על הגגות בצעקות. הדבר הטיל פחד על נוסעי האניה, ולכן רב החובל לא רצה לקרב את האניה לנמל. רבי אברהם ניגש לרב החובל ובקש להורידו ליבשה, כי הוא מקווה בעזרת השם להציל את המצב. אמנם בהתחלה סירב רב החובל מרוב פחדו, אבל רבי אברהם דיבר אל ליבו שמעשהו כרוך בהצלת נפשות, ובראות רב החובל את רבי אברהם שהינו נשוא פנים ומדבר בבטחון גמור, לכן נשמע אליו והורידו לחוף על ידי סירה קטנה.

ויהי כאשר דרכו רגליו של רבי אברהם על החוף, צעקו אליו השוטרים, זקן זקן ברח מכאן מהר. לפי שבאותו היום ברחו מבית המלך שני אריות ונכנסו לרחובות העיר, ולפיכך כולם ברחו מפניהם על נפשם. אמר רבי אברהם לשוטרים, אל תפחדו אני אתפשם. והנה רבי אברהם רואה את אחד האריות עומד לשבור דלת אחת ולהתפרץ פנימה. תיכף ניגש אליו רבי אברהם ותפסו באזנו, והארי נכנע לפניו, והיה מהלך אחריו כטלה. וכולם מסתכלים עליו מהגגות ומתפלאים, איך יהודי זקן סוחב אחריו את הארי כטלה. רבי אברהם המשיך ללכת הלאה עד שהגיע למקום שהיה עומד שם האריה השני, ויתפסהו גם כן, ויקח את שניהם להובילם לבית המלך. ויבקש רבי אברהם מהשוטרים שיראו לו את בית המלך, כי הוא לא היה יודעו, מאחר והוא זר במדינה, השוטרים לא התקרבו אליו, כי היו פוחדים מהאריות, ורק מרחוק הדריכו אותו כיצד להגיע אל בית המלך.

באותה שעה הסולטאן עבד אל מג'יד ומשנהו, היו עומדים על גג הארמון ומסתכלים בדאגה על העיר מפני פחד האריות, ופתאום הבחינו בזקן יהודי הסוחב את שני האריות אחריו, ויתפלאו על המחזה עד מאוד. וכאשר הגיע רבי אברהם עם האריות לבית המלך, רמזו לו מהגג שיכניסם במצודת הברזלים שלהם ויסגרם במצודות.

אחר כך צוה המלך להביא לפניו את הזקן שהביא את האריות, ובא רבי אברהם לפני המלך, ויקומו המלך והשרים לפניו ויעשו לו כבוד גדול ויושיבוהו ליד המלך. וישאלהו המלך, מי אתה ומאין באת? אז סיפר רבי אברהם למלך שהוא בא מירושלים בתור שד"ר, כי הקופה ריקה והאנשים גוועים ברעב. וישאלהו המלך, מאין יש לך גבורה גדולה כזו לקחת בידך שני אריות? אמר לו אדוני המלך, אין לי שום גבורה, אדרבא הנך רואה שאני זקן וחלש! אלא מצוה אחת יש בידי, כי ברית ה' חתום בבשרי, לא טמאתי ולא קלקלתי חותמו של הקדוש ברוך הוא מעולם, לכן איני מפחד משום בריה.

אז הבין המלך שאיש קדוש עומד לפניו, ותיכף פקד ונתנו לרבי אברהם מתנה הגונה, שהיה בה די שלא היה לו צורך עוד ללכת לאסוף כספים, ותיכף עלה לאניה ונסע חזרה לירושלים, והביא לחכמי ירושלים ותושביה ממון וזכו לברכה וישועה.

"וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ" (לח, כד)

החלום שחלם יהודה

שנינו במדרש (מדרש החפץ עמוד רכ"ה הע' 13 ובתורה שלמה עמ' תתרס"ז) מי הגיד לו? [מי אמר ליהודה שזינתה תמר?] חלם יהודה באותו הלילה שבא מלאך והניח לפניו זֵיתָה קרוב לו, ואחריה תְּמָרָה, ואחריה כְלִיַה [המלאך הניח לפניו זית קרוב אליו, ואחריו תמרה, ואחריה כליה.] והיה מתבונן כל אותו הלילה מה הוא זה [מהו פישרו של חלום זה, עד ש] אמר, "זיתה" [פירושו] זנתה [זית, מלשון זנות], "תמרה" [היינו] תמר, "כליה" כלתך. מיד אמר הוציאוה ותשרף.

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (לח, כד)

"ותשרף" הוא חותם על פניה הנעשה באש

רבנו יעקב בעל הטורים ז"ל (כאן) הביא דבר חידוש ופלא בשם רבנו יהודה החסיד ז"ל, שמעולם לא דן יהודה את תמר לשריפה, ומה שאמר יהודה "הוציאוה ותשרף", פירושו שיהודה צוה שישרפו לה רושם על פניה, לסימן שהיא זונה. אולם אחר כך כשנודע הדבר ליהודה שתמר נתעברה ממנו, ובאמת אינה זונה, ציוה יהודה שלא לעשות לה את הרושם על פניה.

וכן כתב בספר גדולים מעשי ה' (פרשת וישב פרק ל"ו), שמה שדן יהודה את תמר לשריפה, היינו שהיה דינם כמו שהוא עד היום אצל הישמעאלים, שכל זונה שמפקרת את עצמה, שורפים בחותם של ברזל על מצחה, ואחר כך הן מכסות את פניהן מפני החותם השרוף אשר במצחן. וזהו הכתוב (בראשית לח, טו) ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה, שחשב יהודה שתמר היא זונה ולכן היא מכסה את פניה, כדי שלא יראה החותם השרוף במצחה. אבל באמת כסתה את פניה רק מחמת ענוה ובושה מחמיה.

אגב, בשו"ת הרא"ש (כלל י"ח סימן י"ג) הביא מעשה באשה ישראלית שזנתה עם נכרי, ובית דין חתכו את חוטמה כדי לנוולה ולהשחית את תואר פניה שקשטה בפני הבועל. והרמ"א בשלחן ערוך (אבן העזר סימן קע"ז סעיף ה') הביא מעשה זה. אמנם בשו"ת בשמים ראש (סימן קצ"ב) הובאה תשובה מרבנו שמשון ב"ר אברהם ז"ל שאין לנהוג מנהג זה בישראל, דבנות ישראל נשתבחו בנוי וביופי ואין נכון לעשותן בעלות מום.

ומן הראוי לציין שבספר פענח רזא (כאן) הביא גם כן את הביאור הנ"ל מרבנו יהודה החסיד ז"ל, ובהגהות רזא דמאירי על הפענח רזא (אות נ"ג) העיר על דבריו, שהרי למדו חז"ל (ברכות דף מג:) מכאן שמוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולפי פירושו של רבנו יהודה החסיד אי אפשר ללמוד זאת מתמר, כיון שלא נידונה שיפילוה לכבשן אש, אלא רק שיצרבו על פניה חותם? וצריך לומר שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא. (אוצר פלאות התורה).

"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (לח, כה)

מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

דייקו חכמינו זכרונם לברכה (ראה מוסר חכמים השלם עמ' 34) מזה שלא נאמר היא יוצאה, אלא נאמר היא מוצאת, משמע שכבר התחילה לישרף. ואז אמרה "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה", ולא אמרה לו בפירוש ממך אנכי הרה, שנתנה לו להחליט האם לגלות את הדבר, אף שחייה היו תלויים בדבר, ומכאן למדו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה י: והובא כאן ברש"י) מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שתלתה הדבר בו, שאם יודה מעצמו יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין את פניו.

כתוב במסכת כלה (פ"א ה"ח), רבי נהוראי אומר כל המבייש פני חברו סוף הוא מתבייש, ולא עוד אלא שמלאכי השרת דוחפין אותו וטורדין אותו מן העולם ומראין קלונו לכל באי עולם.

כתב המאירי (ב"מ נח: ד"ה לעולם) וזה לשונו, לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים, ולעולם לא יזכיר את חברו בכנויו, ואפילו לא היה חברו מקפיד על זה. וכל העושה דברים אלו, הוראה עליו שהוא מיורדי גיהנם שאין להם חלק לעולם הבא. ואילו שאר עבירות שהיצר תוקף עליהם, תשובה מצויה בהם ויש לבעליהן חלק לעולם הבא בתשובתן. עד כאן.

צריך האדם להזהר שלא להלבין פני חברו מתוך דבריו, ואפילו אם הרואים יהיו סבורים שלא התכוון לביישו, ובכלל זה, השואל דבר לאיזה חכם ורואה בו שאינו משיבו ושותק, אין ראוי לחזור ולשאול לו אותו דבר, עד שיהא החכם צריך לומר לא ידעתי, אלא אף הוא שותק לו.

ועוד כתב המאירי (ב"ק דף צא סוע"ב ד"ה כבר בארנו) שהמבייש תלמיד חכם בדברים, חייב בבושת. ותלמיד חכם שמוחל על זה, הרשות בידו, והדבר הדור לו [מלשון "הדר" הוא לו]. ואף שאר העם, אף על פי שהמביישם בדברים פטור [פטור מחיוב ממון], עוון גדול הוא. וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ומכל מקום גדולי המחברים פרשוה באדם כשר, ויראה לי בכוונתם, שאם הלבינו לכוונת תוכחת, כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו דרך רעה שלו, רשאי, ותבוא עליו ברכה. והכל תלוי בכוונת הלב, והרי נאמר ויראת מאלהיך.

"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (לט, א)

רמזים בשם יוסף ופסים

אמרו רבותינו ז"ל (מדרש אגדה מובא ברש"י לז, ג) שיוסף נמכר לפוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים. ובראשי תיבות הם פסי"ם, דהיינו מן השמים סיבבו שנקראה הכתונת שעשה לו אביו כתונת "פסים", לרמז על הצרות שעתידות לבא עליו.

ועל דרך זו ניתן לרמוז זאת בשמו של יוסף, כי יוסף בראשי תיבות ישמעאלים, ומדנים סוחרים פוטיפר. גם יוסף מספרו עולה קנו, לפי שקנוהו ומכרוהו כמה פעמים זה לזה.

"וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (לט, ב)

יעקב ראה את הצלם של יוסף

כתב רבנו הבן איש חי בספר אדרת אליהו (וישב דף כ"ד ע"א), ידוע שיש לאיש ישראל צלם אלהים [הוא לבוש רוחני הסוכך על האדם], והחוטא בחטאו מעביר אותו ממנו, ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים, כי מסתלק לבוש זה ממנו, ולבוש זה הוא עיקר הקשר הרוחני בין האדם לבורא, וכיון שעיקר הקשר והחיות שלו לבורא מסתלקת, הוא נקרא "מת" (על פי מהרח"ו בליקוטי תורה ישעיה סי' נ"ז). והנה יוסף הצדיק תמיד היה צלם אלהים על פניו, ולכן אמר יעקב אבינו ליוסף הצדיק להלן (מו, ל) אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, היינו שבראותי את "פניך", וראיתי שלא פגמת את נשמתך, כי הנה צלם אלהים על פניך, הרי זו ראיה חלוטה "כי עודך חי". וזהו הנאמר כאן על יוסף ויהי איש "מצליח", אותיות "צלם חי", שנשאר הצלם חי וקיים אצלו בזכות ששמר אות הברית בקדושה כדקא יאות.

"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ" (לט, ג)

פוטיפר ראה ששכינה עם יוסף ממש

במדרש בראשית רבה (פרשה פ"ו סי' ה') אמר רבי חייא, שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב [זהו הנאמר] וירא אדניו כי ה' אתו. עד כאן. דהיינו כיון שראה אדוני יוסף שהשכינה עם יוסף כפשוטו, לא היה נוהג בו מנהג עבדים, אלא עשאו כבן ביתו.

"וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף" (לט, ז)

המלחמה השמימית שהתנהלה כאן וסודותיה

כתב הרב חיד"א זיע"א בספר פני דוד (וישב סי' כ"ב, ועיין שם שעוד האריך בזה) אמרו רבותינו ז"ל כמה פיתויים עשתה אשת פוטיפר וכמה המצאות וגיזומים ואיומים עשתה ליוסף הצדיק כמו שנתבאר במדרשי רז"ל הקדושים, ואפשר לתת טעם לזה וגם להסביר בזה את מעלת יוסף הצדיק עליו השלום, שהנה נודע מרבנו האר"י ז"ל, דגלות מצרים היתה כיון שניצוצות אדם הראשון באו בדור המבול, סדום, ודור הפלגה, והם היו נשמות עליונות, ולכן היה השיעבוד בחומר ולבנים וכו', כדי לבררם, והוצרכה הגלות דוקא להיות במצרים, כי כשיש חס ושלום פגם למעלה, הסטרא אחרא יונקת את השפע, והיו פרעה ומצרים יונקים חס ושלום מאחרי הדעת, ובאו הנשמות הנזכרים לישראל, ונשתעבדו מאד להוציא לאור הניצוצות קרי של אדם הראשון אשר כבר באו בדורות המבול, הפלגה, וסדום. כי הנשמות הן כזהב שצריך התחכמות להפריד הסיגים, וכן היתה מצרים כור לזהב הנשמות, כמו שאמר הכתוב (דברים ד, כ) מכור הברזל ממצרים. ועוד האריך האר"י ז"ל בזה (בתחילת דרושי הפסח). וההכנה לזה היתה על ידי יוסף, שהוא בחינת היסוד, והיה קדוש, ונמכר למקום שנקרא ערות הארץ, ואם חס ושלום היה חוטא, היה נחרב העולם, לפי שאז היתה שולטת הסטרא אחרא ערות מצרים ביסוד הקדוש, ולא היה אפשר עוד אחר כך לברר את הניצוצות על ידי יסורי הגלות. ולזה נתלבשה הסטרא אחרא באשת פוטיפר, והפליאה לעשות כמה וכמה מיני פיתויים והבטחות, אולי יפותה יוסף ויגרום רעה גדולה. ולכן גדלה מאד מעלת יוסף הצדיק ע"ה, כי הנסיון שעמד לפניו אינו בנשים המצריות המפתות לדבר עבירה, אלא היא הסטרא אחרא בעצמה היתה נלחמת עמו בכל אופן שבעולם, ברצותה להרויח רווח גדול, כדי להוריד חס ושלום את היסוד הקדוש לערות הארץ, וכך בני יעקב ידוֹחוּ ולא יוכלו קום חס ושלום. וזה נרמז כאן בכתוב, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, כלומר, תקומה היתה לה מסטרא דילה, שנתלבשה בה הסטרא אחרא, ומכחותיה עמדה ונשאת למעלה בבחינתה. ויוסף בצידקו עמד בנסיון מופלא אשר לא ישוער, על כן נעשה מלך, והשכיל ושלט במצרים שהיא אביזרייהו דגילוי עריות, ערות הארץ, ושיעבדם ומלם והכניעם וטלטלם, והיא היתה התחלת הגאולה וסיבת ישועת ישראל.

"וַיְמָאֵן" (לט, ח)

מה השיב יוסף לאשת פוטיפר

כתב במוסר חכמים השלם (כאן עמ' רע"ד מפי חז"ל) שיוסף השיב לאשת פוטיפר, כיון שלמוד הקדוש ברוך הוא להיות בוחר מבני בית אבא לעולה, שמא אבחר אני לעולה. עד כאן. דהיינו ואילו אני אתרצה לך, לא אזכה להיות עולה.

"וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ" (לט, טז)

רמז על ימי החנוכה

בפסוק זה רמזו המפרשים (ילקוט המוסר ואבני השהם ח"ב עמ' ס"ח) רמז על מצות הדלקת נרות חנוכה. "ותנח" ראשי תיבות ותדליק נרות חנוכה. "בגדו" בגובה ג' טפחים עד ד"ו דהיינו עד גובה עשרה טפחים [לפי ש-ד"ו בגימטריא 10]. "אצלה" אצל הפתח. "עד בא אדוניו אל ביתו", רמז לזמן ההדלקה, שהיא עד שתכלה רגל מן השוק.