ביאור ההפטרה • פרשת בא

כ"ו טבת תשפ"ו | 15/01/2026 | 21:05

יג הַדָּבָר֙ הנבואה אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל_יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא טרם שבא (רד"ק) נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת_אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם והיא מכה שניה שהחריב נבוכדנצר את מצרים בשנת כ"ז למולכו (רש"י): יד הַגִּ֤ידוּ תחילה בְמִצְרַ֙יִם֙ שנבוכדנצר מוכן ומזומן לבוא עליהם, ואח"כ תכריזו וְהַשְׁמִ֣יעוּ בעיר בְמִגְדּ֔וֹל שבמצרים וְהַשְׁמִ֥יעוּ ותכריזו בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס שהם ערי מבצר שבמצרים אִמְר֗וּ למצרים הִתְיַצֵּב֙ שיעמדו במקומם ללחום על עריהם וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ ותכין לך שם כלי נשק, ואִמרו להם שלא יצאו לקראת האויב כִּֽי_כבר אָֽכְלָ֥ה חֶ֖רֶב נבוכדנצר והשמידה כל סְבִיבֶֽיךָ (מלבי"ם): טו מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף נשטפו ואבדו כל אַבִּירֶ֑יךָ גיבורך (רש"י), ומדוע [א] לֹ֣א עָמַ֔ד לא הצליח לעמוד מעצמו במלחמה, ומשיב הטעם הוא כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הֲדָפֽוֹ דחה אותו (רד"ק) ונלחם בו (מ"ד): טז הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל ה' הרבה למצרים מכשולים (רש"י), וע"י המכשול גַּם_נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל_רֵעֵ֗הוּ שנעשה ביניהם מלחמה פנימית ואחד הכשיל את חברו ועי"כ התפזרו האומות שבאו לעזרת מצרים וַיֹּֽאמְרוּ֙ זה לזה ק֣וּמָה| וְנָשֻׁ֣בָה אֶל_עַמֵּ֗נוּ וְאֶל_אֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה היא חרב נבוכדנצר (מ"ד) כי מלכי אשור ובבל היה להם צורת יונה על דגלם (מלבי"ם): יז קָֽרְא֖וּ ופרסמו שָׁ֑ם במלחמה כי פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ_מִצְרַ֙יִם֙ שהיה רגיל לצאת למלחמה בקול שָׁא֔וֹן ברעש גדול ובדרך גאוה הֶֽעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד קבע מועד אחר לצאת להלחם כי בא פחד בלבו (רש"י, מ"ד): יח חַי_אָ֙נִי֙ נְאֻם_הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ ֚כִּי כְּתָב֣וֹר שהוא קבוע בֶּֽהָרִ֔ים ולא יזוז ממקומו וּכְכַרְמֶ֖ל שעומד בַּיָּ֥ם על יד הים, כן יָבֽוֹא נבוכדנצר על מצרים (מ"ד) [ב]: יט כְּלֵ֤י גוֹלָה֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ לשתות ולאכול לקראת הליכתך לגולה יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת_מִצְרָ֑יִם כי תגלו ממנה כִּֽי_נֹף֙ שהיתה עיר הממלכה לְשַׁמָּ֣ה לשממה תִֽהְיֶ֔ה וְנִצְּתָ֖ה ותהיה שממה וציה מֵאֵ֥ין מבלי יוֹשֵֽׁב (רש"י, מ"ד): כ עֶגְלָ֥ה יְפֵֽה_פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם ממשיל את מלכות מצרים לעגלה יפה ביותר (מ"ד) קֶ֥רֶץ רמיזה היה להם על ידי מנחשים ומכשפים כי מִצָּפ֖וֹן מבבל שהיא צפונית למצרים בָּ֥א בָֽא יבוא עליה נבוכדנצר להשמידה (מלבי"ם): כא גַּם_שְׂכִרֶ֤יהָ השרים הגדולים בְקִרְבָּהּ֙ שבתוך מצרים, יובלו לטבח כְּעֶגְלֵ֣י מַרְבֵּ֔ק כמו עגלים המפוטמים במרבק שאחר שנעשו שמנים מוצאים לטבח, והסיבה שהגיעו למצב הזה שימותו ולא לקחום בשבי כדרך השרים כִּֽי_גַם_הֵ֧מָּה אותם השרים הִפְנ֛וּ עורף מן המלחמה נָ֥סוּ ברחו יַחְדָּ֖יו לֹ֣א עָמָ֑דוּ בקשרי המלחמה מרוב הפחד שתקפם, והטעם למורך בלבבם הוא כִּ֣י י֥וֹם אֵידָ֛ם שיברם ורעתם בָּ֥א עֲלֵיהֶ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם יום מותם [פקודת כל חי למות] (מ"ד): כב קוֹלָ֖הּ קול צעקת מצרים כַּנָּחָ֣שׁ יֵלֵ֑ךְ [ג] למרחקים, כמו צעקת הנחש בעת שהקב"ה קטע רגליו שהיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו (רש"י) כִּֽי_הכשדים בְחַ֣יִל רב יֵלֵ֔כוּ עליהם וּבְקַרְדֻּמּוֹת֙ לקצץ רגליהם בָּ֣אוּ לָ֔הּ כְּחֹֽטְבֵ֖י עֵצִֽים שקוצצים אותם בקרדומות באין מפריע (מ"ד): כג אתם בני הכשדים כָּֽרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ תהרגו את כל אנשי מצרים נְאֻם_יְהֹוָ֔ה כִּ֖י לֹ֣א יֵֽחָקֵ֑ר כי לא אפשר לספור את מספר אנשי כשדים כִּ֤י רַבּוּ֙ מֵֽאַרְבֶּ֔ה הכשדים וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מִסְפָּֽר (רד"ק, מ"ד): כד הֹבִ֖ישָׁה תתביישי ותכלמי בַּת_מִצְרָ֑יִם כי נִתְּנָ֖ה נמסרה בְּיַ֥ד עַם_צָפֽוֹן שבא מצפון והם הכשדיים (מ"ד): כה אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ ומשגיח ומצווה להביא פורעניות אֶל_על אָמ֣וֹן המון העם (מ"ד) מִנֹּ֔א מעיר נֹא שהיא אלכסנדריא (רש"י) וְעַל_פַּרְעֹה֙ וְעַל_מִצְרַ֔יִם וְעַל_אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל_מְלָכֶ֑יהָ הם ממלכות רבות שישבו בארץ מצרים וְעַ֨ל_פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּֽטְחִ֖ים בּֽוֹ וכמו שאפקוד על פרעה כן אפקוד על העכו"ם הבוטחים בו (מ"ד): כו וּנְתַתִּ֗ים בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֔ם וּבְיַ֛ד נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ_בָּבֶ֖ל וּבְיַד_עֲבָדָ֑יו וְאַֽחֲרֵי_כֵ֛ן מקץ ארבעים שנה (רש"י) תִּשְׁכֹּ֥ן מצרים כִּֽימֵי_קֶ֖דֶם בלי גלות נְאֻם_יְהֹוָֽה (מ"ד): כז וְ֠אַתָּה אַל_תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ כי לא תשאר בגולה וְאַל_תֵּחַ֣ת ואל תפחד אתה יִשְׂרָאֵ֔ל פן ישתקעו שמה בבל [ד] כִּ֠י הִֽנְנִ֤י מֽוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק מארץ רחוקה שאתה שם וְאֶת_זַרְעֲךָ֖ גדולים וקטנים מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם ומאז והלאה וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב [ה] ישב יעקב וְשָׁקַ֥ט וְשַֽׁאֲנַ֖ן בהשקט ובשלוה וְאֵ֥ין מַֽחֲרִֽיד ולא יהיה עוד מי שיחרידו ויפחידו (מ"ד): כח אפילו כשכבש נבוכדנצר את מצרים נהרגו בני ישראל שהיו שם, בכל זאת אַ֠תָּה אַל_תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם_יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי ואפילו כִּי֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָל_הַגּוֹיִ֣ם| אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ הגליתיך שָׁ֗מָּה לשם [ו] וְאֹֽתְךָ֙ לֹֽא_אֶֽעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה אם כי תהיה בארצם וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ אייסר אותך לַמִּשְׁפָּ֔ט במשפט כפי עוונך (מלבי"ם), אבל וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ לא אנקה אותך מהעולם, ר"ל לא אכריתך מן העולם (מ"ד):

א. מדוע נסחף אביריך, לא עמד כי ה' הדפו. - מדוע נסחף אביריך - אתה מוצא בכל מקום הקב"ה פורע מאלילים תחלה, במצרים, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ואחר כך סוס ורוכבו רמה בים. וכן הוא עושה למלכות רביעית, שנאמר מדוע נסחף אביריך, זה השר שלה שהוא מלקה אותו בצרעת, ואין נסחף אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, ואחר כך הוא פורע ממנו, שנאמר כי ה' הדפו. אבל ישראל כשם שאלהיהם חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך הם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים (תנחומא).

ב. כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא. - תניא רבי אלעזר הקפר אומר עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר כי כתבור בהרים וגו', והלא דברים קל וחומר, מה תבור וכרמל שלא באו ללמוד תורה אלא לפי שעה נקבעו בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורים בהם ושונים בהם ומרביצין בהם את התורה על אחת כמה וכמה (מגילה כ"ט).

ג. קולה כנחש ילך - נאמר במדרש ויקרא רבה כו: אמרו לנחש, מה הנאה יש בנושכו בני אדם, הרי בכל דבר שהוא אוכל טועם טעם עפר? (ככתוב בראשית ג, יד: "ועפר תאכל כל ימי חייך"). השיב הנחש, נכון שאין לו כל הנאה מזה, אלא הוא עושה רצון שמים, להעניש את אלה הראויים לעונש.

גם כאן מדמה הנביא את מלחמת נבוכדנצר למעשהו של הנחש, אשר לא יפיק ממנה כל תועלת, כי אם ישמיד ויכלה את הכל, כדברי הנביא: "בקרדומות באו לה כחוטבי עצים כרתו יערה...". אם כן הריהו מזיק כמו הנחש מבלי להפיק שום הנאה לעצמו, כי האדם נתחייב עונש מן השמים (אהבת יהונתן).

ד. ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. - כתבו רז"ל והובא בשל"ה, דיעקב שהיה לו שתי שמות, היו לו שתי נשמות, שם האחד ישראל ושם השני יעקב, ועל נשמת ישראל נאמר 'ויקרבו ימי ישראל למות' (בראשית מז, כט), אבל הנשמה הנקראת יעקב, לא מת והוא קיים.

על כן בא דבר ה' 'ואתה אל תירא עבדי יעקב, על יעקב אבינו ע"ה, 'ואל תחת ישראל' על ישראל היושבים בגלות ומצטערים. שמא חם ושלום לא תהיה תקומה. לזה אמר 'כי הנני מושעך מרחו"ק' גימטריא שד"י שהוא בחינת יסוד, 'ואת זרע''ך כל ניצוצות הקדושים, 'מארץ שבי"ם' הסטרא אחרא אשר שבו ניצוצות הקדושים. 'ושב יעקוב' כלומר יחזור יעקב ליקח מעשו, חוץ מהיו"ד שלקח בצאתו מרחם, עתה ישוב לקחת ה-ו' מעשו וישאר עש, ויהיה 'יעקוב' מלא 'ושקט ושאנן ואין מחריד', כי עשו יהיה עש ורקב יבלה.

ה. יעקוב - בחמשה מקומות במקרא נכתב יעקוב מלא ויו:

א. "וזכרתי את בריתי יעקוב" (ויקרא כו, מב).

ב. "גם את זרע יעקוב ודוד עבדי אמאס" (ירמיה לג, כו).

ג. "ושב יעקוב ושקט ושאנן" (ירמיה מו, כז).

ד. "הנני שב את שבות אהלי יעקוב" (ירמיה ל, יח).

ה. "לא כאלה חלק יעקוב" (ירמיה נא, יט).

ובחמשה מקומות נכתב השם אליהו חסר ויו - אליה:

א. "ומלאך ה' דיבר אל אליה" (מלכים־ב, א, ג).

ב. "וילך אליה (מלכים־ב, א, ה).

ג. ויאמר אליה התשבי הוא (מלכים־ב, א, ח).

ד. ויען אליה וידבר..." (מלכים־ב, א, יב).

ה. "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" (מלאכי ג, כג).

מלמד שיעקב אבינו נטל האות ויו בתור משכון מאליהו ושם אותה בשמו, עד שיבוא אליהו ויבשר הגאולה לבניו בביאת המשיח במהרה בימינו, ונטל האות ויו, כדי לרמוז, שהגאולה תהיה באלף השישי.

ו. כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה - מסופר על רב גדול אחר שנשאל פעם על ידי המלך, כיצד תופסים אתם בשכליכם ובהבנתכם, כי המשיח לכשיבוא יוכל לכפות את מרותו על כל העולם כולו? כיצד יתכן שאדם אחד ויחיד יעמוד נגד טבעו של העולם, שאינו אוהב לקבל מרות?

השיב לו הרב: אדוני המלך, המתן כמה ימים ואשיב לך תשובה על תמיהתך, המלך הסכים לבקשה, ולאחר מספר ימים הרב הגיע לארמון המלך, ובפי הרב היתה בקשה: האם תסכים אדוני המלך לקנות שבעים תרנגולים גדולים וחזקים, ובנוסף אליהם עוד תרנגול אחד קטן ורך? המלך נאות לבקשה זו. ומשהובאו העופות הורה הרב להכניסם לתוך חדר סגור, ושם להשאיר אותם משך יום שלם בלי מזון ובלי שתיה.

חלף היום, ולמחרת בבקר פנה הרב בלויית המלך לחדר התרנגולים. בידיהם אחזו מזון עבור העופות, הם פתחו את חלון החדר והשליכו פנימה גרגרי מזון. ואז תיכף ומיד עשרות עופות מורעבים התנפלו על הגרגרים, ונערך מאבק קשה בין העופות, כל אחד דחף וניקר את רעהו, נוצות נמרטו, ודם זב מגופותיהם של התרנגולים.

בעוד התרנגולים פוצעים זה את זה, ניצב לו התרנגול הרך והקטן מן הצד, והוא העדיף להתרחק מהמערכה הנטשת, והסתתר בצלו של כסא שעמד בפינת החדר, ולאחר שכל התרנגולים היו פצועים וחבולים, השתרר שקט בחדר, על הרצפה שכבו העופות שבורות כנפיים ומרוטי נוצות, ואז העז התרנגול הקטן להוציא ראשו מתחת לכסא, וראה שכל התרנגולים שכבו כואבים ונאנקים, ואף אחד לא זז ממקומו, ואז מיד הגיע התרנגול למרכז החדר אשר שם היו גרגרי המזון, והחל לאכול מהם לתיאבון בלי שאף אחד יפריע לו.

רואה אתה אדוני המלך - אמר הרב למלך - התרנגול הזה משול למשיח. עתיד הקדוש ברוך הוא לסכסך את שבעים האומות זו בזו, כל אומה תכה בחבירתה עד זוב דם, ואז לכשיפלו האומות פצועות, חבולות והמומות, יבא המשיח - שאינו אלא אדם אחד ויגאל אותנו.