כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן

חומרת הדבר במצער לאלמנה ב"מ

בספר חפץ חיים על התורה, מספר החפץ חיים שבימי נעוריו, אלמנה אחת שכרה דירה בעירו, ומפאת עניה התקשתה בתשלום שכר הדירה. משהצטברו החובות, הזהירה בעל הבית שאם לא תפרעם תוך זמן מסויים יוציאה מן הדירה. משהגיע זמן הפרעון, הסיר בעל הבית את גג הדירה ובכך אילצה לעזוב את הבית. הדבר היה בעיצומו של חורף קשה אשר הקור והשלג שררו בכל מקום, וכמובן שיציאה מהבית בזמן כזה קשה היא עד למאוד.

העיר ראדין רעשה על השערוריה הזאת אך דבר לא הועיל, בעל הבית לא שת לבו לזעקות ולמחאות, שמע זאת החפץ חיים ונחרד ואמר בטוחני שיגיע זה על ענשו.

עשר שנים חלפו, והברה יצאה בעיר שכלב שוטה נשך את בעל הבית ההוא ולא ארכה מחלתו עד שהלך לעולמו. ה' יצילנו. (אמרי חן)

מסר בן תורה לצבא ונענש בבנו

נוסף לכך סיפר הגאון רבי אריה לייב זצ"ל בנו של החפץ חיים על מאורע שקרה בראדין בימי חרפו של החפץ חיים, טבח חטף בן ישיבה כדי לשולחו בתור חייל לצבא במקום בנו, גם אז תמה בעל החפץ חיים על המקרה "כלום אפשר שלא יבוא על ענשו עבור זה?"

כשלושים שנה אחרי מאורע זה, חלה בן הקצב, במחלת החולירע ולא ארכה מחלתו ומת במיתה משונה, ולא זו בלבד אלא אף איש מהחברה קדישא לא רצה לטפל בקבורתו מפני סכנת המחלה המדבקת, והוכרח אביו הזקן לטפל בו.

הרב שאל את האלמנה על יופיו של הבגד

מעשה באדם שזכה לבקר אצל מרן הרב מבריסק באחת השבתות בסוף ימיו, ושוחח עמו על ענינים שונים. והוא העיד שפתאום נשמעה דפיקה בדלת, ואחריה הדלת נפתחה במעט. רבנו זצ"ל הבחין ממקום מושבו אצל השולחן, שבפתח הדלת עומדת שכנה אלמנה, שבאה לבקר אצל הרבנית ולהפיג את בדידותה.

למרות חולשתו וגילו המופלג, ניגש הרב מבריסק אל האורחת האלמנה, וקיבלה במאור פנים מיוחד, ואמר לה "שבת שלום", ולא זו בלבד אלא שאל הרב את דעתה אודות הבגד החדש שקנו לו [לרב]. אין צורך להסביר כמה התרוממה רוחה של האלמנה, כאשר גדול הדור שוחח איתה כל כך בסבלנות ובלבביות (ילקוט לקח טוב בייפוס, שמות ח"ב עמ' קנ"א).

כמה צריך להזהר שלא לענות אף יהודי

מעשה זה מביא אותנו אל מדרש במכילתא וזה לשונו:

"בשעה שהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין להרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל, מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך, והתורה אמרה אם ענה תענה, אמר לו, ישמעאל אחי נחמתני". [ועיין במדרשים נוסחאות אחרות למדרש זה].

עד מתי נקראים יתומים

"ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה [שיהיו בכלל האיסור של כל אלמנה ויתום לא תענון]? עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולטפל בהם, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים". (רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"י).

לא לזרז את האלמנה באפיית מצות

מעשה ברבי ישראל מסלנט זצ"ל שפעם קרה שלפני פסח נאלץ לצאת את העיר, ולא יכול היה להיות נוכח בשעת אפיית המצה השמורה שלו, וקיבלו עליהם תלמידיו להשגיח על האפיה בכל ההידורים.

כאשר שאלו אותו במה עלינו להזהר ביותר, ענה להם: האשה העוסקת בלישת הבצק, היא אלמנה, ולכן אסור להאיץ בה ולצערה, אפילו כשהחיפזון מציל מן החימוץ... והוסיף כדי שיהיו המצות כשרות למהדרין, צריכים להיזהר לא רק בדקדוקי הדינים אשר בחלק "אורח חיים", אלא גם בדקדוקי הדינים אשר ב"חושן משפט"... (תורת רבי ישראל מסלנט עמ' קי"ט)

הרב האורח לא השאיר חמין לבעלי הבית

אחיו של הרב הקדוש ר' חיים מצאנז, ר' אביגדור הלברשטאם, נזדמן פעם לשבות בשבת קודש בעיירה אחת עם תלמידיו, ונתארחו אצל אחד מנכבדי העיירה. באותם ימים היה נהוג, שכאשר בא אורח חשוב לשבת, מגיש לו בעל הבית את הקערה עם כל הטשולנט [החמין] והוא, האורח, מחלק לכל אחד מבני הבית את מנתו מהטשולנט. הדבר היה נחשב לאות כבוד לאורח, כאילו הוא הוא בעל הסעודה.

ואכן, בעל הבית, הגיש לר' אביגדור את הקערה עם הטשולנט. טעם ר' אביגדור קצת, חזר וטעם, וחזר וטעם, וכך אכל מעט מעט את כל הטשולנט, בלי להשאיר מאומה לבני הבית ושאר האורחים... כשסיים לאכול, שאל את המארחים האם יש עוד מהטשולנט, וכשהשיבו לו שיש, ביקש לתת לו גם את השאר. הגישו לו, והוא אכל את הכל.

והיה הדבר לפלא בעיני המסובין, בני-הבית וכן התלמידים שתקו, וחשבו, שמסתמא יש לו להרב סדר עבודה כזה בענין האכילה, ומי יעמוד בסוד קדושים להבין את תעלומותיהם וסודותיהם.

לאחר השבת, הסביר הרב לתלמידיו: אגלה לכם עכשיו את סיבת המעשה שעשיתי: לאחר שטעמתי מעט מן הטשולנט, הבנתי שהמשרתת - המבשלת באותו הבית, טעתה, ושמה בטשולנט נפט במקום חומץ. לא היה קשה לזהות זאת כיון שטעם הנפט וריחו הרע היה מורגש בשעת האכילה. מיד הבנתי שאם בני-הבית ירגישו בדבר, תהיה למשרתת "אחרית מרה" מהם. המשרתת היא יתומה ועניה, ולא יכולתי לשאת שכך היא תסבול, ולכן ריחמתי עליה, והחלטתי להתבזות ולאכול בעצמי את הכל, בשביל שלא ייודע הדבר לבעלי הבית כלל וכלל. ומוטב שיחשבו עלי מה שיחשבו, ובלבד שלא תבוא יתומה עלובה לידי צרות וביזיונות! (סיפורי חסידים להרב זווין)

החתן עשה עצמו כגנב ונתבטל השידוך

רש"י אומר כאן כל אלמנה ויתום לא תענון – "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח, וזה דבר מצוי לענות אותם".

ובאמת, אצל גדולי הדורות ראינו רגישות מופלאה לזולת, לא רק כלפי אלמנה אלא כלפי כל מי שעלול להיפגע בלי יכולת להגן על עצמו.

מעשה נפלא ונורא כזה, היה עם רבי העשיל - רבו של הש"ך זצ"ל, שבהיותו בחור בישיבה, רבים וטובים רצו לזכות בו כחתן לביתם, ולבסוף עשיר העיר זכה בו, והרב הגיע להתארח בביתו שבת שלפני החתונה.

והנה בערב שבת חמותו לעתיד מוציאה מגשים מהתנור שבחצר, ותרנגולת קפצה וניקרה את העוגה המיוחדת. לפתע נשמעה צרחה, הבת - הכלה הגיעה בטירוף, תפסה את התרנגולת, וחבטה אותה לרצפה.

הרב - החתן נתקף בהלם חייו, בראותו כזה טירוף ומידות מושחתות, ומיד החליט בליבו "אני איתה לא מתחתן ויהי מה!". אך מה עושים? איך מפרקים שידוך מבלי לפגוע בכלה? הרי זה שאין לה מידות, זה לא מתיר לי לפגוע בה! מה עשה? מיד לבש את מעילו, והלך לבית הכנסת. בכניסתו לבית הכנסת, ניגש אל קופת הצדקה שהיתה מונחת שם, והחזיקה בידו תוך כדי שהוא מרעיש בכדי לתפוס תשומת לב מהאנשים, נטלה בידו וברח מבית הכנסת.

האנשים שראו אותו לוקח את הקופה, החלו לרוץ אחריו אנשים ולקרוא לו "גנב!". והיה כשמוע חמיו על כך, אך טבעי שמבלי לחשוב פעמיים פוצץ וביטל את השידוך, וכך הרב ניצל מלפגוע בכלה.

למדנו מסיפור זה, שיעור באנשים גדולים ונבחרים, איך עושים את המעשה הנכון תוך התחשבות מלאה ברגשות האחרים, גם אם הם פחותים. וכך הגדולים נמדדים, דוקא בדברים הקטנים!