מאמרי הזוהר הקדוש פרשת ויקרא

כ"ד אדר תשפ"ו | 13/03/2026 | 11:55

ח"ג ויקרא דף ג' ע"ב

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ויקרא א) רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר לפרש מה שכתוב, (שיר השירים ה) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי וְגוֹ' אכלו רעים שתו ושכרו דודים, הַאי קְרָא לַאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ זה הפסוק אין ראשו כסופו ולא סופו כראשו, כְּתִיב אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי הרי כתוב אכלתי את יערת הדבש בסעודה ושתיתי יין שהוא טוב מחלב כלומר אכלתי כל סעודתי, לְבָתָר, אִכְלוּ רֵעִים ולאחר שגמר לאכול, כתוב בסוף הפסוק שמזמין אותם לאכול. מַאן דְּמַזְמַן לְאָחָרָא, כַּד מְזוֹנָא מִתְתַּקַּן קַמֵּיהּ וקשה הרי מי שמזמין אדם לאכול עמו בסעודה, הוא מזמינו כאשר המזון כולו עומד ומתוקן לפניו ומוכן לאכילה ועדיין הוא לא אכל ורוצה שחברו יאכל עמו. בָּתָר דְּאִיהוּ אָכַל, הֵיאַךְ יַזְמִין לְאָחָרָא אבל, אחרי שאכל וגמר סעודתו איך יזמין לאיש אחר לאכול.

אֶלָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְדַכָּאָה לְהוֹן אלא אשריהם ישראל שהקב"ה רצה לטהר אותם מעוונותיהם על ידי הקרבת הקרבנות, וְאִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה ורצה ובחר בהם מכל שאר אומות העולם שעובדים ע"ז, וּמִדְּאִתְרָעֵי בְּהוֹן בָּעָא לְסַלְּקָא לְהוֹן מִכָּל מְקַטְרְגֵי עָלְמָא ומכיון שרצה ובחר בהם, רצה להעלותם ולהרחיקם מכל המקטרגים שבעולם ומכוחות החיצונים והטומאה, כדי שלא יתאחזו בקדושתם ועבודתם, כי עם ישראל ע"י עבודת הקרבנות מעלים ניצוצות הקדושה מקליפת נוגה ומעלים מ"ן ומורידים מוחין ושפע לעולם ויש פחד שלא יינקו מהם החיצונים. תָּא חֲזֵי, (ס"א בָּתָר דְּאִתְעַבַּד מִשְׁכָּנָא) בְּיוֹמָא דְּאִתְקַם מִשְׁכָּנָא לְתַתָּא בא וראה ביום שהוקם המשכן למטה ע"י משה רבנו, בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְתַּקַּם מִשְׁכָּנָא אָחָרָא לְעֵילָּא עִמֵּיהּ, דִּכְתִּיב,(שמות מ)הוּקַם הַמִּשְׁכָּן סְתָם באותו יום הוקם משכן אחר למעלה עמו, שהוא סוד פרצוף הנוק' שנתקנה ונשלמה עתה מפגם חטא העגל, כמ"ש הוקם המשכן סתם הלשון ולא פירש איזה משכן, וא"כ הכוונה גם למשכן העליון וגם לתחתון, וְהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָוָה ויום הקמת המשכן היה שמחתו של הקב"ה.

כֵּיוַן דְּאִתְקַם מִשְׁכָּנָא מַה כְּתִיב כיון שהוקם המשכן מה כתוב,(שמות מ) וְלֹא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כי שכן עליו הענן. כַּד חָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּךְ, אָמַר כאשר ראה הקב"ה כך שמשה לא יכול לבא לאוהל מועד, אמר הקב"ה: וּמַה עַל יָדָא דְמֹשֶׁה אִתְקַם, וְאִיהוּ לְבַר והרי ע"י משה הוקם המשכן והוא עומד בחוץ, מִיָּד, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וידבר ה' אליו. אָמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה, חִנּוּכָא דְבֵיתָא בְּמַאי הָוָה, בִּסְעוּדָּתָא [א] אמר לו הקב"ה למשה רבנו, חינוך בית במה מחנכים אותו, הרי בסעודה ודברי תורה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה. הָדָא הוּא דִכְתִיב בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה וְגוֹ'.(ס"א וְהָא אוּקְמוּהּ הַאי קְרָא, אָבָל בָּאתִי) לכן ציויתי, אדם כי יקריב וכו', כי ע"י הקרבן מיחדים המדות העליונות ומעלים מ"ן ויורד שפע בכל העולמות, וזה שאמר באתי לגני וכו' שכבר בארוהו החברים שחוזר על הקרבת הקרבנות.

אֲבָל בָּאתִי לְגַנִּי, דָּא גַּן עֵדֶן דִּלְעֵילָּא אבל נפרש מש"כ באתי לגני, גנ"י-גי' שם ס"ג שבאמא עלאה, שהוא ג"ע העליון שביסוד לאה, כלומר באתי ליחוד אצל לאה. אֲחֹתִי כַלָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אחותי כלה, היא כנסת ישראל-רחל, כלומר שבא ליחוד גם אצל רחל, דִּבְהַהוּא יוֹמָא אִזְדַּוָּוגוּ זִוּוּגִין בְּכֹלָּא, אִזְדַּוָּוגוּ זִוּוּגִין בְּהַהוּא גַּן עֵדֶן, בְּגִין דְּאִתְבָּרְכוּ כֻּלְּהוּ מִשַּׁקְיוּ דְנַחֲלָא כי ביום ההוא של הקמת המשכן נעשו יחודים בכולם, בלאה וברחל נעשה יחוד בגן עדן שהוא סוד יסוד דלאה, כי נתברכו כולם מהשקאת הנחל העליון שהוא יסוד דאמא הנקרא נחל כמבואר בדרושי חנוכה, וְאִתְקַשָּׁרוּ כָּל חַד בְּחַבְרֵיהּ ועוד שנתקשרו כל אחד מהו"ק דז"א בחברו, הָדָא הוּא דִּכְתִּיב זהו שכתוב אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי ליקטתי המור עם שאר מיני בשמים שנתקשרו ונתחברו חסד עם נצח אָכַלְתִּי יַעְרִי (שיר השירים ה) (דף ד' ע"א) עִם דִּבְשִׁי אכלתי יערת הדבש, עם דבש הגדל בקנים שנקשר ונתחברה הגבורה עם ההוד שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי קיבלתי את נסכי היין שנמתקו מן החלב, שנתקשרו ונתחברו התפארת עם היסוד כֻּלְּהוֹן אִתְשַׁקְיָין וְאִתְרַוּוּ מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא כולם-כל הו"ק, קבלו שפע רב ושבעו ממקור הנחל העליון, שהוא יסוד דאמא.

אִכְלוּ רֵעִים הם הכהנים שאוכלים חלקם בקרבנות שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים אלה ישראל שחולקים מהשלמים שהקריבו בחנוכת המזבח, כָּל אִנּוּן דִּלְתַתָּא וְכֻלְּהוּ עַנְפִין (נ"א עָלְמִין) כל אותם המלאכים ואותם בני אדם שלמטה וכל עולמות בי"ע, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרְכוּ וְאִתְּזָנוּ כולם התברכו וניזונו ע"י הו"ק דז"א, כַּד אִלֵּין אִתְבָּרָכוּ לְעֵילָּא כאשר הו"ק דז"א גם הם התברכו מקודם מלמעלה. וּבְמָה מִתְבָּרְכָאן וּמִתְבַּסְּמָאן כֻּלְּהוּ, בְּרֵיחָא דְּקָרְבָּנָא ובמה מתברכים ומתבשמים כל העולמות והמלאכים ובני אדם למטה, ע"י עליית ריח הקרבן בסוד מ"ן, ואז יורד השפע. ובזה מתרץ הקושיה דלעיל, כי מוכרח להיות שבתחילה אכלתי יערי עם דבשי וכו' שכל הו"ק דז"א מקבלים השפע מיסוד דאמא, ואח"כ משפיעים את השפע לעולמות בי"ע הנקראים רעים ודודים.

ח"א דף ק' ע"א מדרש הנעלם

כַּד אָתָא רַב דִּימִי אָמַר כאשר בא רב דימי אמר שאפשר לרמז פסוקים הללו לֹא מָצְאָה הַנְּשָׁמָה תּוֹעֶלֶת לַגּוּף ר"ל לא מצאה הנשמה תועלת לכפרת עונות הגוף, אִלְמָלֵא מַה שֶּׁרָמַז בְּכָאן רֶמֶז הַקָּרְבָּנוֹת. אם לא שנרמזו כאן באלה הפסוקים עניני הקרבנות, ר"ל שע"י הקרבנות נתכפרו כל עונותיה, ולפי זה מש"כ יוקח נא מעט מים רומז על ניסוך המים, ומש"כ ורחצו רגליכם רומז שהמים יורדים לשיתין שברגלי המזבח, ואקחה פת-רומז על המנחות, לחם-רומז על הקרבנות כמ"ש את קרבני לחמי וגו', חמאה וחלב רומזים על זריקת הדמים, כי דם נעכר ונעשה חלב, בָּטְלוּ הַקָּרְבָּנוֹת לֹא בָּטְלָה הַתּוֹרָה, ואמר, הגם שבחרבן בית המקדש בטלו הקרבנות, אבל התורה לא בטלה, הַאי דְלָא אִעְסַק בַּקָּרְבָּנוֹת לִיעְסַק בַּתּוֹרָה וְיִתְהַנֵּי לֵיהּ יַתִּיר לכן זה שלא יכול לעסוק בקרבנות, יעסוק בתורה ויועיל לו יותר מן הקרבנות, דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, כְּשֶׁפֵּרַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקָּרְבָּנוֹת למשה רבנו אָמַר מֹשֶׁה לפניו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּינַח בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתָם ויוכלו להקריב קרבנות, אבל כֵּיוָן שֶׁיִּגְלוּ מֵעַל אַדְמָתָם מַה יַּעֲשׂוּ במה יתכפרו, אָמַר לוֹ הקב"ה מֹשֶׁה, יָעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם בִּשְׁבִילָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְגו'. כְּלוֹמַר זֹאת הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל עוֹלָה בִּשְׁבִיל מִנְחָה בִּשְׁבִיל חַטָּאת בִּשְׁבִיל אָשָׁם ע"י עסק התורה תהיה להם כפרה על עונותם, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר זאת התורה אם ילמדו תורה יועיל לכפרת עון בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת ובשביל אשם, פי' כאילו הקריב קרבן הראוי לו. וי"מ אם יש לימוד תורה לעולה לחטאת כלומר, שלא צריך לא עולה ולא חטאת כי ערך התורה עולה על הכל.

אָמַר רִבִּי כְּרוּסְפְּדָאי, הַאי מַאן דְּמַדְכַּר בְּפוּמֵּיהּ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת עִנְיָינָא דְקָרְבַּנְיָא וְתַקְרוּבְתָּא וִיכַוֵּון בְּהוּ אמר רבי כרוספדאי מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניני הקרבנות ועניני המנחות, ויכוין בהם, בְּרִית כְּרוּתָה הוּא, דְאִנּוּן מַלְאֲכַיָּא דְמַדְכְּרִין חוֹבֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ נכרתה ברית על זה, שאותם המלאכים הממונים להזכיר עונות האדם להרע לו דְּלָא יָכְלִין לְמֶעֱבַד לֵיהּ אִלְמָלֵא טִיבוּ שלא יכולים לעשות לו רע, רק טוב.

וּמַאן יוֹכַח, הַאי פָּרַשְׁתָּא יוֹכַח ומי מוכיח על זה, זאת הפרשה תוכיח, דְּכֵיוָן דְּאָמַר וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו היינו ג' מלאכים הממונים להזכיר עונות האדם, מַהוּ עָלָיו מה הפירוש עליו, הלא לא עמדו עליו אלא אצלו, לְעַיֵּין בְּדִינֵיהּ אלא עליו פי' לעיין בדינו, כֵּיוָן (דף ק ע"ב) דְּחָמָא נִשְׁמָתָא דְּצַדִּיקַיָא כָּךְ כיון שרואה נשמת הצדיק כך, מַה כְּתִיב מה כתוב וַיְמַהֵר אַבְרָהָם שרומז על הנשמה הָאֹהֱלָה וְגו'. ומפרש מַהוּ הָאֹהֱלָה, היינו בֵּית הַמִּדְרָשׁ. ומש"כ אל שרה פי' אל הגוף הנקרא שרה, ור''ל שהנשמה מעוררת את הגוף, וּמַהוּ אוֹמֵר הנשמה אל הגוף מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים, פירוש הוא עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְנִשְׁמָתָא מִתְכַּוֶּונֶת בְּהוּ ענין הקרבנות והמנחות, שצריך לעסוק בהם, והנשמה מכוונת בהם כאילו הקריבתם בבית המקדש, הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו שכתוב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם פי' לעסוק בענין הקרבנות. וּכְדֵין נָיְיחָא לְהוּ וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ ואז נח להם למלאכים ומסתלקים מעליו, ולא יכולים להרע לו.

רִבִּי פִּנְחָס פָּתַח קְרָא לפרש שהזכרת הקרבנות מכפרת על עוונות האדם ומצלת אותו מן העונשים כעין הזכרת הקטורת דִּכְתִּיב, (במדבר יז) וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וּכְתִיב, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה והולך מהרה וְגו' וּכְתִיב, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה הנה נלמד כאן גזרה שוה. כְּתִיב הֲכָא מַהֵר כתוב כאן והולך מהרה אל העדה וּכְתִיב הֲתָם וכתוב שם מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים. מַה לְּהַלָּן קָרְבָּן לְאִשְׁתַּזְּבָא אַף כָּאן קָרְבָּן לְאִשְׁתַּזְּבָא כמו שאצל אהרן היתה הקטורת קרבן כדי להנצל מהמגפה, אף כאן בא הכתוב לרמז שע"י העסק בפרשת הקרבנות מתכפרים עונותיו של אדם וניצול מהמקטרגים עליו.

אָמַר רִבִּי פִּנְחָס, זִמְנָא חֲדָא הָוֵינָא אָזְלֵי בְּאָרְחָא וְעָרַעִית בֵּיהּ בְּאֵלִיָּהוּ אמר רבי פנחס, פעם אחת הייתי הולך בדרך ופגשתי באליהו הנביא, אָמֵינָא לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר מִלָּה דְמַעֲלֵי לְבִרְיָיתָא אמרתי לו, יאמר לי אדוני דבר המועיל לבריות, אָמַר לֵיהּ, קְיָים גָּזַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אמר לי, ברית כרת הקב"ה וְעָאלוּ קַמֵּיהּ כָּל אִלֵּין מַלְאֲכַיָּא דִּמְמֻנַּן לְאַדְכָּרָא חוֹבֵי דְבַר נָשׁ ונכנסו לפניו כל המלאכים הממונים להזכיר עוונות בני אדם ולקטרג עליהם, ואמר להם הקב"ה, דִּי בְּעִדָּנָא דְיִדְכְּרוּן בְּנֵי אֱנָשָׁא קָרְבַּנְיָא דְמַנֵּי מֹשֶׁה שבזמן שיזכירו ויאמרו בני אדם את הקרבנות שצוה משה בתורה וְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בְּהוּ, ושם האדם לבו ורצונו לכוין בהם, דְּכֻלְּהוּ יִדְכְּרוּן לֵיהּ לְטָב שכל המקטרגים יזכירו אז אותו לטוב ולחסד ולרחמים.

וְעוֹד ועוד אמר לי אליהו הנביא בְּעִדָּנָא דְיַעְרַע מוֹתָנָא בִּבְנֵי אֵנָשָׁא כי בזמן שתקרה מגפה בבני אדם ח"ו, קְיָימָא אִתְגַּזַר וְכָרוֹזָא אַעְבַר עַל כָּל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא ברית כרת הקב"ה וכרוז עבר בין כל צבא השמים כדי שידעו זאת גם מלאכי חבלה דְאִי יֵיעֲלוּן בְּנוֹהִי בְּאַרְעָא בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְיֵימְרוּן בִּרְעוּת נַפְשָׁא וְלִבָּא עִנְיָינָא דִּקְטֹרֶת בּוּסְמִין דְּהָווּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּיִתְבַּטַּל מוֹתָנָא מִנַּיְיהוּ שאם יכנסו בניו של המקום ב"ה שבארץ התחתונה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ויאמרו ברצון הנפש והלב עניני קטורת הסמים שהקטירו בני ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים, עי"ז תתבטל המגפה מהם.