הלכות מקרא מגילה

ג אדר תשפ"ו | 20/02/2026 | 13:04

א. חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולקרותה ביום. ושל לילה זמנה מצאת הכוכבים עד עלות השחר ^א, ושל יום זמנה כל היום מהנץ החמה עד שקיעת החמה, ובדיעבד אם קראה קודם נץ החמה אחר שעלה עמוד השחר יצא. ומי שאנוס ואינו יכול לקרות אחר הזריחה, יכול לקרותה לכתחילה משעלה עמוד השחר ^ב.

ב. מצוה מן המובחר לקרות את המגילה ברוב עם, ולכן מבטלים ת"ת לשמוע מקרא מגילה. ואפילו יש בבית המדרש מאה איש מצוה שילכו לבית הכנסת הגדול לקרות בציבור שברוב עם הדרת מלך, ומשום פרסומי ניסא. ומ"מ אם יש הפרעות בביהכ"נ וכתוצאה מכך אינו יכול לשמוע את קריאת המגילה כראוי, יכול לקרותה בעשרה ^ג.

ג. מי שלא קרא את המגילה כל היום ונזכר בדיוק בשקיעה, יקרא המגילה בתוך זמן בין השמשות בלי ברכות, ואם ברור לו שיסיים את המגילה לפני צאת הכוכבים שהם י"ד דקות לאחר השקיעה רשאי גם לברך ^ד.

ד. נאנס ולא קרא את המגילה בלילה, אין לה תשלומין, ואין צריך לקרותה שתי פעמים ביום ^ה.

ה. הכל חייבים במקרא מגילה אנשים ונשים ^ו, ואע"פ שיש אומרים שהנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובה, אפילו הכי ישמעו אך ורק מן האנשים, ולכן כל אדם אף על פי ששמע את המגילה בבית הכנסת יחזור ויקראנה בביתו בשביל אשתו ובנותיו ^ז.

ו. אם קראה בבית הכנסת וחוזר וקוראה בביתו להוציא את הנשים ידי חובתם, לא יברך בשבילן וגם הם לא יברכו ^ח. וי"א שהקורא לנשים חוזר ומברך. וכן המנהג פשוט בירושלים ^ט.

ז. מכיון שצריך לשמוע מקרא מגילה מפי אדם החייב במקרא מגילה, לכן השומע מפי שוטה אינו יוצא ידי חובה. ואם שמעה מחרש, או מקטן, או מאשה יחזור ויקראנה בלא ברכה ^י. אמנם מי שכאשר צועקים לו באזניו שומע, חייב בקריאתה לכל הדעות ומוציא אחרים ידי חובתם ^יא. ומי שיש לו מכשיר שמיעה חשמלי, מוציא את האחרים ידי חובתם בדיעבד ^יב.

ח. מותר לשמוע מקרא מגילה ע"י רמקול בתנאי שאם ינטל הרמקול, יוכלו לשמוע מהשליח ציבור, אמנם אם בלעדי הרמקול לא יוכלו לשמוע את הקריאה אין להשמיע קריאת המגילה על ידי רמקול, והשומע מקרא מגילה ברדיו אפילו בשידור חי אינו יוצא ידי חובתו ^יג.

ט. מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, כדי לחנכם במצות פרסום הנס. אמנם אסור להביא קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים ^יד.

י. קראה מתנמנם ולא נרדם בשינה, בדיעבד יצא ידי חובתו, וטוב שיחזור ויקרא הפסוקים שהתנמנם בהם, אמנם השומע שהוא מתנמנם לא יצא ידי חובתו ^טו.

יא. הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד בין בתחילה בין בסוף, ויש מקומות שנוהגים שכל הקהל הנמצאים בבית הכנסת עומדים בשעת הברכות, ואחר כך יושבים וקוראים את המגילה, ויש נוהגים שהקהל יושבים גם בברכות, וכל מקום יעשו כמנהגם בזה, אמנם השליח ציבור צריך לעמוד גם בעת קריאת המגילה מפני כבוד הציבור ^טז.

יב. הקורא את המגילה בלילה, מברך שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו. וביום, אינו מברך אלא שתים, על מקרא מגילה, ושעשה ניסים ^יז, ואם שכח ולא ברך שהחיינו, מברך במקום שנזכר כל עוד שלא סיים קריאת המגילה כולה, ואם לא נזכר עד שסיים כל קריאתה אינו מברך עוד. ומברך שהחיינו כשיקראנה ביום כיון שלא ברך בלילה ^יח.

יג. כשמברך שהחיינו טוב שיכוין בברכת שהחיינו גם על שאר מצוות היום שהן משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים ^יט.

יד. טוב שיעמדו שני אנשים אחד מימין השליח ציבור ואחד משמאלו ^כ, וצריך השליח ציבור לעורר את הקהל לצאת ידי חובת קריאת המגילה, וגם הוא יכוין להוציאם ידי חובה, שמצוות צריכות כוונה. ומה טוב שיאמר קודם הקריאה לשם יחוד וכו' ויאמר ברשות מורי ורבותי, וכן מנהג ק"ק חסידי בית אל יכב"ץ ^כא.

טו. קודם קריאתה יפשטנה כאגרת ואחר כך מברך וקורא, וצריך להזהר שלא תהיה נגררת לארץ. ואינו קורא וכורך המגילה כמו שעושים בקריאת ס"ת אלא כולה פתוחה לפניו עד סוף קריאתה. וכאשר מסיים את קריאת המגילה לא יברך ברכה אחרונה עד שיגלול המגילה כולה, ואין לגלול המגילה בשעת הברכה ^כב.

טז. צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה שלא ידלג אף תיבה אחת ממנה, ואם השמיט הקורא אילו תיבות בקריאתו, אפילו שהן תיבות שאינן מפסידות ענין הקריאה לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולקרותן משם ולהלן, ולכן במקום שהתינוקות מרעישים, על השליח ציבור להמתין עד שיעבור הרעש ^כג.

יז. טוב שכל אדם יחזיק בידו מגילה כשרה, שאם אירע שלא שמע איזו תיבה מהשליח ציבור שיוכל לקרותה בעצמו במגילה כשירה, וכן אם ירצה יוכל לברך הברכות לעצמו, אמנם מי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע מהשליח ציבור וישתוק ^כד.

יח. אין לדבר בשעת קריאת המגילה עד לאחר ברכה אחרונה, ואדם ששומע את המגילה מפי שליח ציבור ודיבר דברים אחרים בעת שהקורא המשיך בקריאתו, לא יצא שהרי לא שמעה כולה, וצריך לחזור ולקרות מאותו פסוק שהחסיר והלאה ^כה.

יט. הקורא את המגילה ושמע קדיש או קדושה, יפסיק ויענה כדין קריאת שמע, אמנם מי שאין בידו מגילה כשרה ושמע קדיש או קדושה באמצע קריאת המגילה לא יפסיק לענות, כדי שלא יפסיד מצות קריאת המגילה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ^כו.

כ. נוהגין לומר ארבעה פסוקים של גאולה בקול רם, והם: איש יהודי היה בשושן הבירה, בלילה הוא נדדה שנת המלך, ומרדכי יצא מלפני המלך, ליהודים היתה אורה ושמחה, ויש נוהגים להוסיף גם פסוק כי מרדכי היהודי וכו' וכן אנחנו נוהגים ^כז.

כא. צריך הקורא להזהר לקרות בנשימה אחת החל מתיבות "חמש מאות איש" וכו' עד "עשרת" ^כח, ויאריך באות וא"ו של ויזתא, והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים השמות של עשרת בני המן ^כט.

כב. צריך להזהר לקרות תיבת "ואת" הנזכרים בעשרת בני המן מתוך המגילה ^ל. וכאשר אומר תיבת "ויקר" ישים ידיו על התפילין וינשק ^לא. וכשאומר "את אגרת הפורים", ינענע המגילה בתיבת אגרת ^לב. וכשיאמר בלילה ההוא נדדה וכו' יגביה קולו, כי שם עיקר הנס ^לג.

כג. אחר קריאת המגילה גוללים אותה, ומברכים ברכה אחרונה ^לד, ברוך אתה וכו' האל הרב את ריבנו וכו' וחותמים ברוך וכו' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע, וגם היחיד לא יאבד ברכה חשובה זו ^לה.

כד. נוהגים לומר לאחר ברכה אחרונה, ארור המן שלש פעמים, ברוך מרדכי שלש פעמים, ארורה זרש שלש פעמים, ברוכה אסתר שלש פעמים, ארורים כל הרשעים שלש פעמים, וברוכים כל ישראל וגם חרבונה זכור לטוב שלש פעמים. וחרבונ"ה עם הכולל גימטריא 'פינחס זה אליהו' ^לו.

כה. אסור לאכול ולישון קודם קריאת המגילה, ואין חילוק בזה בין קריאת המגילה של הלילה לקריאת המגילה ביום, ומי שחולה קצת או מי שמתענה והתענית קשה עליו מאד, יכול לטעום עוגה עד 55 גרם, או פירות קודם קריאתה. ואדם שחולה וחלוש, והטעימה לא מספיקה לו, נראה שמותר לאכול, אמנם יבקש מחברו שיזכירנו לקרוא את המגילה לאחר האכילה ^לז.

כו. אחר קריאת המגילה בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה ^לח. וימצא בביתו נרות דולקות וערוך שולחנו ומטה מוצעת ויאכל וישתה בשמחה גדולה ובטוב לבב וישמח אנשי ביתו וירחיק מהם כל ריב ומצה ^לט. ואופין מיום הקודם שהוא ערב פורים כדי לאכול בלילה פת חמה וגלוסקה יפה סולת בלולה כי זה בכלל שמחת פורים כמו בשבת ויום טוב ^מ. ולאחר מכן יעסוק בתורה ובחשק גדול ^מא.

א. מגילה (ד ע"א), חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה "ולילה" ולא דומיה לי. רמב"ם (פ"א מהלכות מגילה הלכה ג), טור שו"ע (סי' תרפז סעי' א). וכתב החיי אדם (כלל נה סעי' ה) דהקורא קודם צאת הכוכבים לא יצא, וצריך לחזור ולקרות, ומציין שם להפר"ח והגר"א ומ"מ נראה שלא יחזור לברך. וכתב בשו"ע (סי' תרצב סעי' ד) מי שהוא אנוס קצת יכול לשמוע קריאתה מבע"י מפלג המנחה ולמעלה. ועיי"ש בביאור הגר"א דפלג המנחה הוא לילה אף לק"ש כמש"כ ר"ת וכו', ודוקא למי שנוהג תמיד כר"י. ובזמן מלחמה ה"י או שיש סכנה לצאת בלילה, מותר לקרות את המגילה בערב פורים אחר פלג המנחה בברכותיה, ועדיף לעשות כן מאשר לקרות כל אחד בביתו ביחידות לאחר צאת הכוכבים.

ב. מגילה (כ ע"ב), כל היום כשר לקריאת המגילה. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות מגילה הלכה ג), וכן הוא בטור ושו"ע (סי' תרפז סעי' א). ובמג"א (סוף סי' תרצב) כתב דמי שאנוס קצת יכול לקרוא מגילה של יום קודם הנץ החמה.

והנה עיקר מצות מקרא מגילה היא ביום כמ"ש התוס' מגילה (ד ע"א ד"ה חייב). וכן כתב הרשב"א והריטב"א והמאירי (שם). וכן משמע במג"א (סי' תרפז) גבי גר שנתגייר קודם הנץ החמה, וכתב ע"ז דפטור ממגילה הואיל ועיקר מצותה ביום.

ולפי הסוד ענין קריאת המגילה הוא בסוד הפסוק "ומרדכי יצא מלפני המלך" כי ע"י קריאת המגילה מתגלה אור גדול ועצום שאין כדוגמתו בשום יום בשנה, והוא "עטרת יסוד דאבא" שהוא אור של ג' הויו"ת שעולים גי' מגלה, שהרי מגל"ה ר"ת ל'העביר ג'לולים מ'ן ה'ארץ. וע"י האור הגדול הזה מתבטלים כל החיצונים והסט"א, כי האור הגדול הזה בא מפרצוף אריך שהוא רישא דלא אתיידע, והוא רמוז בר"ת אדר-ר'ישא ד'לא איתיידע. ומאלו השלש הויות מתפשטים י"ג תיקוני דיקנא, והם י"ג הויות במילוי ע"ב העולים גימ' "מרדכי אסתר", ועטרת יסוד דאבא הגדולה הזאת היא יוצאה ביום הזה מהמלכות שהיא הנוק' העליונה ומשם מאיר האור הגדול הזה לכל העולמות עד שמגיע אלינו. וז"ש ומרדכי - שמקור נשמתו מעטרת יסוד דאבא, יצא מלפני המלך - שהיא השכינה בחי' המלכות. וכידוע שעטרת יסוד הוא שם שד"י גי' "מרדכי היהודי", והאור הגדול הזה עומד כל היום כולו ואינו זז כלל, ועיקר הארתו מתגלית ע"י קריאת המגילה והתפשטותה, ואשרינו שזכינו לאור גדול כזה. אמנם יש בזה מחלוקת אצל המקובלים אם האור הגדול הזה מתגלה גם בלילה וגם ביום, או דמכיון שעיקר המצוה ביום כמבואר לעיל מתגלה אור זה ביום ולא בלילה. ועי' בהקדמתינו לסידור רחובות הנהר (חלק כוונות פורים) שהעלינו שהאור הגדול הזה מתגלה גם בלילה ושצריך לכוין כל הכוונות של המגילה גם בלילה, כמש"כ מהר"א פרירא זצוק"ל בספרו בגדי קודש אשר לאהרן, שבלילה מצות מקרא מגילה היא כדי להעמיד ולקיים המוחין דכלים חיצוניים דתפלת ערבית, וביום הוא להעמיד כלים פנימיים דתפילת שחרית. ועיין ע"ז עוד להרב פתח עיניים (דף עח ע"ד) שהאריך בכמה תירוצים ליישב שגם בערבית שייכת התגלות הארת עטרת יסוד דאבא. וכן הנהיג מו"ר המקובל האלקי כמוה"ר ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל בישיבתינו הקדושה.

ג. מו"ר בחזון עובדיה (הלכות מקרא מגילה הלכה א). ועי"ש בהערות (ד), שכתב ליישב הא דהקשו המפרשים ע"ד הגמ' במגילה (דף ג.) מבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה, והרי קריאת המגילה בכלל ת"ת, די"ל שההליכה מבית המדרש לבית הכנסת הגדול חשיבא ביטול תורה. ועיין במגן אברהם (סי' תרפז ס"ק ג) מה שמביא מהב"ח. ובמשנ"ב (שם ס"ק ז) כתב, דאף אם היתה חבורה גדולה של מאה אנשים שלומדים באיזה בית אפ"ה צריך לבטל ולילך לקרותה בציבור משום ברוב עם הדרת מלך. ובס' חתן סופר (על עניני חנוכה ופורים) הק' דלדבריהם יצטרך לקרוא המגילה בבית הכנסת הגדול שבעיר, וזה לא שמענו שכולם יהיו מחוייבים בזה משום ברוב עם הדרת מלך. אמנם בחיי אדם (כלל קנ"ה אות ז') כ' וז"ל, נ"ל מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם אינו צריך לילך לבית הכנסת, עכ"ל. ועי' במ"ב (סי' תרפז בשער הציון ס"ק י) שכ' לבאר כוונתו דבמקום שהוא רגיל להתפלל הוא גם כן בית המדרש אלא שמיעוט אנשים מתפללים שם, ואשמועינן דאינו מחוייב לילך לבית הכנסת גדולה, דאטו כל בתי כנסיות קטנות שיש בעיר מחוייבים כולם לילך לבית הכנסת הגדולה, אבל אם בעל הבית יש לו מנין בביתו, אף שהמנין שלו הוא בקביעות, מסתברא דצריך לילך לבית הכנסת שבעיר משום פרסומי ניסא.

ולפי הסוד הטעם הוא, כי ע"י קריאת המגילה מתגלה אור החכמה העליונה ויורד האור הזה למטה ומאיר עד סוף עולם העשיה, כי מגילה גי' "מזלא" וממשיך אור מהמזל העליון ומושכים חסדים עליונים והדינים מתמתקים, ובפרט ברוב עם.

ד. עיין יביע אומר ח"א (חיו"ד סי ג אות ט ובהערה שם), ועוד שם ח"א (חאו"ח במילואים לסי' מג), דאם ברור לו שיסיים קריאתה קודם צאת הכוכבים בתוך שלש עשרה דקות וחצי זמניות לאחר שקיעת החמה יברך על קריאת המגילה.

ה. כן פסק מו"ר בחזון עובדיה (שם), וכן הוא בברכי יוסף (סי' תרפז סק"א). וכיו"ב כתב בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ג ס"ס קלה) שאם שכח לקרוא הלל אין לו תשלומין למחר, דדמי לתפלת מוסף דעבר יומו בטל קרבנו, וא"כ ה"נ לגבי מגילה דקריאתה זו הלילא.

ו. מגילה (ד.), אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. וערכין (ב:) הכל כשרים לקרוא את המגילה לאתויי מאי, לאתויי נשים. ונפסק ברמב"ם (פ"א מהלכות מגילה ה"א). ובטוש"ע (סי' תרפט סעי' א). ובפירוש אף הם היו באותו הנס כתב רש"י (מגילה שם) משום שאף על הנשים גזר המן, להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים, ובתוס' שם כתב בשם רשב"ם, שחייבות משום שעיקר הנס היה ע"י אסתר. וכן הוא לפי סודן של דברים שעיקר ההארה הגדולה ביום פורים מתגלית ויוצאת אצל המלכות העליונה, כמ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך, המלך ה' דהיינו המלכות, משם יצאה הארת מרדכי. והנשים הם כנגד המלכות ולכן עיקר הנס נעשה ע"י.

ז. בשו"ע (שם סעיף ב) כתב, י"א שהנשים אינן מוציאות את האנשים, ובמג"א (שם ס"ק ו) הביא בשם מדרש הנעלם רות, שלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים. הובא בא"ר (שם אות ג). ובמחזיק ברכה (אות ג) כתב, וכן המנהג דאף אשה שיודעת לקרות בעצמה שומעת מאיש. וכן הוא בבא"ח (פ' תצוה אות א הלכות פורים). וכן המנהג בעיה"ק תוב"ב שמעולם לא נשמע שאשה קראה את המגילה. ועיין בטור ברקת למהר"ח הכהן זצוק"ל (שם) שהסביר שמכיון שהנשים הם כנגד המלכות והמלכות היא בעולם העשיה כנודע, לא נמצא בהן כח מאותו אור שהן מקבלות מלמעלה להוציא את האנשים ידי חובתם, והיה ס"ד לומר שאשה תוציא את האנשים כי "אשת חיל עטרת בעלה" ויש לה כח רוחני גדול, קא משמע לן שאין מוציאות ידי חובה כיון שצריכות להמשיך האור הגדול ממזלא עילאה שהוא בא"א ואינן יכולות, ולכן לא יוציאו את האנשים ידי חובתן. ועוד דאפי' את עצמן לא כדאי שיוציאו מכיון שלפי הסוד אין היא יכולה להמשיך את האור שמתגלה ביום הגדול הזה, ואין כדאי שתאבד את האור שמתגלה ע"י המגילה.

ח. כ"כ בא"ח (פ' תצוה שם), דהקורא המגילה בבהכנ"ס וחוזר וקורא לנשים לא יברך בשבילן, וגם הם לא יברכו. וכ"כ היפה ללב (ח"ב אות א) דבמקומם לא נהגו הנשים לברך לעצמם שום ברכה, רק נשים כשרות וזהירות הולכות לביהכנ"ס לשמוע הברכות מפי הקורא, ויוצאות נמי מקול הקריאה. עכ"ל. וכ"כ הפלא יועץ (מערכת פורים). והטעם בזה מפני שאי אפשר שיכוונו לשמוע כל הקריאה היטב מבלי לדלג אפי' תיבה אחת או יותר בשמיעתם. וכ"כ הכנה"ג בספר דינא דחיי (דף קכח ע"ב) שכן המנהג שלא לברך לנשים כלל. וכן הוא בזכרונות אליהו (מערכת מ אות ה) וכן הורה הזבחי צדק.

והנה הרמ"א בהגה (סי' תרפט סעי' ב) כתב, וי"א שאם האשה קוראת לעצמה מברכת "לשמוע מגילה" שאינה חייבת בקריאה. וכן כתבו הלבוש והבית חדש. ועוד כתב שמי שיצא ידי חובה וקורא לאנשי ביתו יברך על 'משמע' מגילה. וכ"כ המ"א (סי' תרצב ס"ק יא). ובערוך השולחן (סי' תרצב סעי' ז) כתב שתברך "לשמוע מקרא מגילה".

אמנם מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' תרפט ס"ק ד) כתב, שתברך "על מקרא מגילה", וכ"כ באול"צ (פרק נד תשובה ג) דאשה שאומדת את עצמה שיכולה לשמוע כל הקריאה מתחילה ועד סוף כראוי תברך על מקרא מגילה ושעשה ניסים ושהחיינו, ואם הם עשר נשים תברך לבסוף גם ברכת הרב את ריבנו, גם במקום שאין נוהגים לברך ברכה זו כשאין עשרה עי"ש.

ט. כן דעת כמה מהראשונים, ספר תשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' קעו). ואורחות חיים הלכות מגילה (סי' כד) בשם מהר"ם. ובספר המנהגים לרבינו איזיק טירנא (עמוד קנז). ומהר"ל (הלכות פורים ח). וכ"פ מו"ר מופת הדור חזון עובדיה (שם הלכה ב), שמי שקורא את המגילה לנשים צריך לברך להם ברכות המגילה כשם שמברכים האנשים בביהכ"נ, ושכן המנהג פשוט בירושלים, ע"ש. וכתב שם בהערות (י) שהעיקר כמו שכתב הפרי חדש (סי' תרפט) שאף הקורא לנשים יברך על מקרא מגילה. ושכ"כ השולחן גבוה (סי' תרפט ס"ק ח) ובביאור הגר"א (שם). וכבר הניף ידו בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' מד) שכתב, דבזמן הזה דאכשור דרי ורוב הנשים מבינות יפה גם לשון הקודש שהיא השפה המדוברת כאן בארצנו הקדושה, ואם יתנו דעתם יוכלו לכוין לשמוע כל תיבה מפי הקורא, לכן אין להפסידן את הברכה. ובפרט במקומותינו פה עיה"ק ירושלים שהמנהג פשוט לברך כמו שהעידו האחרונים, וידוע שאין לומר ספק ברכות להקל במקום שהמנהג לברך, ע"כ.

י. משנה פ"ב דמגילה (יט:), הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, וכן פסקו הטור והשו"ע (סי' תרפט סעי' ב).

והנה הר"ן (מגילה יט:) כתב, דהאי חרש שאמרו במשנה אפילו מדבר ואינו שומע, ואע"ג דסתם חרש בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר, אבל מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם, מ"מ הכא חרש המדבר ואינו שומע לא חזי למקרא וכו'. עיי"ש. וכן כתב הב"י (שם), שלדברי הרי"ף והרמב"ם אע"ג דבעלמא קיימא לן שאם לא השמיע לאזנו יצא, וכדפסקינן הלכתא בברכות (טו:) וכדאיתא בסי' סב ובסי' קפה, שאני הכא לענין מקרא מגילה שהוא משום פרסומי ניסא החמירו, וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. וכתב הב"י דזה דוחק, כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וק"ש שווין הן ומנין לנו לחלק ביניהם.

ומ"מ לענין הלכה פסק בשו"ע (שם) שהשומע מחרש לא יצא. ובט"ז (שם ס"ק א) נתן טעם וכתב דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזה הוא בר שמיעה עכ"פ, משא"כ בחרש. ועי"ע משנה ברורה (שם ס"ק ה). ובבא"ח (פרשת תצוה אות ב) שכתב שאם שמע המגילה מחרש, יחזור ויקראנה בלא ברכה משום דאיכא דסבירא להו דשומע מחרש יצא, ע"ש.

יא. בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' לג) כתב, באחד שכבדו אזניו משמוע ורק כשצועקים מאד בקול רם שומע, וקרא המגילה לפני הצבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו, אף על פי כן יצאו הצבור בקריאה זו, דחרש גמור לא הוי כיון ששומע אם צועקים, כמו שכתב הרא"ש בתשובה (כלל פה סי' יב). וכ"כ הפרי חדש הלכות גיטין (סי' קכא), דאף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם ע"י מין חצוצרות וכיוצא בזה, מ"מ לא מקרי חרש וחייב בקריאתה וגם השומעים ממנו בקול בינוני יצאו, וכן כתב בשערי תשובה (סי' תרפט ס"ק ב).

יב. כן פסק מו"ר מופה"ד בחזון עובדיה (הלכות מקרא מגילה הלכה ג והערה טו), ועי"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאה"ע סי' יז אות ב בהערה). ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סי' ו) שכתב שאין לדמות מכונת שמיעה לרמקול וכו', עיי"ש.

יג. הטעם לזה, מכיון שאין זה קול האדם ממש אלא קול אחר המתהוה באמצעות זרם החשמל. וכן פעולת כל אלו המכשירים להפוך גלי קול אדם לגלים חשמליים וחוזר תיכף ומהפכו לגלי קול, ולכן אינו קול האדם עצמו. כן פסק מו"ר מופה"ד בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן יט), והניף ידו שנית ושלישית בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' סח) ובחזו"ע (שם), שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה באמצעות מכשירים חשמליים מטעם הנ"ל.

יד. הרמב"ם הלכות מגילה (פ"א ה"א). וכן כתב מרן בשו"ע (סי' תרפט סעי' ו) שמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה. וכתב בביאור הגר"א (ס"ק א), דהוא מדברי הירושלמי (מגילה פ"ב) בר קפרא אומר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים וקטנים שאף הם היו באותו הנס, ר' יהושע בן לוי עביד כן מכניש בניו ובני ביתו וקרי לה קמיהון. וכתב המגן אברהם (ס"ק יא) ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. ופסקו המשנה ברורה (ס"ק יח), ועכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא שמלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע. וכן כתב מו"ר מופה"ד בחזון עובדיה (הלכות קריאת מגילה הלכה ה).

טו. במשנה מגילה (יז א) איתא, קראה מתנמנם יצא. ונפסק ברמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה ה"ה), ובטור ושו"ע (סי' תרץ סעי' יב). ועיי"ש בב"ח שרצה לחלק דדוקא בתחילת שינה, אבל בסוף שינה אפילו קראה מתנמנם לא יצא. וכן הוא בפר"ח. אבל הט"ז שם (ס"ק ח) חולק עליו וסובר דאין חילוק בשום מקום בין תחילת שינה לסוף שינה לדינא.

ורבינו הגרי"ח פסק בבא"ח (פ' תצוה אות ג), שאם קרא הקורא פסוק או שנים כשהוא מתנמנם חייב לחזור, שלא אמרו קראה מתנמנם יצא אלא בדיעבד. ולכן כתבנו שיצא בדיעבד וטוב שיחזור אותם פסוקים. ומו"ר מופה"ד כתב בחזון עובדיה (שם הערה סב) על דברי הבא"ח שלהלכה אינו מוכרח כלל, עיי"ש.

ודין השומע מתנמנם מבואר בירושלמי (מגילה פ"ב הלכה ב), והובא במרדכי (סי' תשצא), מנשה הוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם, א"ל חזור בך דלא כוונת. וכתב ע"ז המרדכי, ואיכא למימר דלא פליג אמתניתין, דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה מפיו יצא, אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. והובא בבית יוסף (שם), וכן פסק בשו"ע (שם).

טז. כן כתב המגן אברהם (סי' תרץ ס"ק א). וכ"כ הפרי מגדים (א"א שם), דכל ברכה שאין בה הנאה לגוף מברכים עליה מעומד, משא"כ שחיטה וחלה אף שחוב עליו דומים לנהנין. ובא"ר (שם ס"ק א) כתב בשם אבודרהם, דמצוה מן המובחר שהברכה תהיה מעומד וכן כל מצוה שאין בה הנאה הברכה בעמידה. ועיין בכף החיים סופר (שם ס"ק ב) דמשמע שגם מי שקורא יחידי בביתו הברכות צריך לאומרם מעומד. וכן הוא בפמ"ג (שם). וכן הוא בבן איש חי (פרשת תצוה אות ד) וז"ל, הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד בין בתחילה בין בסוף אפילו קראה יחיד בביתו. ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ד אה"ע סי' לג).

אמנם עי' בספר מועד לכל חי (סי' לא אות עו), וביפה ללב (ח"ב אות ב), שכתבו מנהגם שהש"ץ מברך וקורא את המגילה הכל בעמידה, אבל הקהל לא נהגו לעמוד אפילו בשעת הברכה.

וכן הוא מנהג ק"ק חסידים "בית אל" תכב"ץ, שאין עומדים הקהל אפילו בשעת הברכה. וכן הנהיג מו"ר הגאון המקובל כמוה"ר ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל בישיבתנו נהר שלום מקובלים, שהקהל לא יעמדו בשעת הברכה. ומו"ר מופה"ד בחזון עובדיה (הלכות קריאת מגילה סוף הערה לו), כתב וז"ל, ואנו שלא נהגנו לעמוד, נאה לנו לברך ברכות המגילה כשהקהל יושב, וכ"כ הגאון רצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי ח"ב (סי' קל) שנראה לו ברור כדברי הפני יהושע שא"צ לעמוד בברכות המגילה, ע"ש. וכן עיקר. ע"כ לשונו הטהור של מו"ר מופת הדור זצוק"ל. וע"ע בדבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ד).

יז. בגמ' מגילה (כא:), מאי מברך, רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי ובריך מנ"ח. וברש"י שם ביאר דהיינו על מקרא מגילה ושעשה ניסים ושהחיינו.

וכתב מרן בשו"ע (סי' תרצב סעי' א), הקורא את המגילה מברך לפניה ג' ברכות, על מקרא מגילה, ושעשה ניסים, ושהחיינו, וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. ומקור דבריו, הוא הרמב"ם (פ"א ה"ג), שפסק שביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. וכתב שם המגיד משנה שזה כדין סוכה שכיון שבירך זמן בלילה אינו מברך ביום. וכן כתבו המרדכי (פ"ק דמגילה סי' תשפא) והתוס' רא"ש (מגילה ד) בשם הרשב"ם.

אמנם דעת התוס', והרא"ש, והמרדכי (שם) דחוזר ומברך שהחיינו ביום. אהא דאמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, אומר ר"י מכיון שעיקר פרסומי ניסא הוי ביממא לכן יברך נמי זמן ביום, וכן משמע מקרא דעיקר הוי ביממא.

ומו"ר ביביע אומר (ח"א סי' מא), ובחזון עובדיה (שם הערה כז), כתב שהמנהג פשוט אצלנו שאין חוזרין ומברכים ביום שהחיינו, וכמש"כ מרן בב"י. ולכן אין לנו לזוז ממנהג אבותינו שנהגו כהרמב"ם ומרן וסיעתם הנ"ל, וכ"כ האחרונים. והרב טור ברקת (סי' תרצב), כתב וז"ל: ולפי שברכת שהחיינו היא מורה על המשך חיים העליונים בסוד הדעת הנמשך עד הצדיק, לכן ברכה זו אינה נאמרת ביום, כי היום בסוד האור שהוא חיים כנודע, ע"כ. והענין הוא, כי בפורים נמשך לאדם אור גדול ומבטלים מעליו גזירות קשות כי אור המגילה מאיר בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ועי"ז נמשך לו חיים עליונים, ועיקרו בלילה שאז יש קלי' וכדי לבטל אותו ממשיכים את האור יותר בריבוי, אבל ביום לא צריך לזה.

יח. כתב כף החיים סופר (סי' תרצב ס"ק ח), מי ששכח לברך שהחיינו בלילה אם נזכר באמצע הקריאה מברך במקום שנזכר, וה"ה אם שכח לברך ברכת על מקרא מגילה, או שעשה ניסים או ששכח שלשתן כל שלא סיים קריאתה מברך במקום שנזכר. ואם לא נזכר עד שסיים כל קריאתה אינו מברך עוד, ומברך שהחיינו כשיקראנה ביום כיון שלא בירך בלילה. נה"ש (סי' תרצב ס"ק א), בית עובד (דף קעד ע"א אות ז), וכן פסק מופה"ד בחזון עובדיה (הלכות מקרא מגילה הלכה ו).

וכתב הגרי"ח בבא"ח (פ' תצוה אות ה), שאם לא נזכר עד אחר שכבר קרא גם פסוק עשרת בני המן אע"פ שעדיין לא גמר כל המגילה לא יברך שהחיינו במקום שנזכר. ומו"ר מופה"ד (שם) כתב שאין דבריו מוכרחים, שמכיון שלא יצא י"ח מקרא מגילה עד אם כלה הפסוק האחרון, נמצא שעדיין המצוה נמשכת, לכן יוכל לברך גם שהחיינו אפי' אחר קריאת תוקפו של נס בעשרת בני המן, שהשמחה שעליה נתקנה ברכת שהחיינו תלויה במצוה עצמה, ע"כ. ובכל ענין אם לא בירך שהחיינו בשעת קריאת המגילה אינו מברך לאחר מכן, מפני שיש אומרים שלא נתקנה ברכה זו אלא על קריאת המגילה בלבד ולא על עצם יום הפורים.

יט. כן כתב המגן אברהם (סי' תרצב ס"ק א) בשם השל"ה. ובספר מועד לכל חי (סי' לא) כתב, שיכוין בברכת שהחיינו על משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים, וכדאי שיודיעו דבר זה לשליח צבור דבעי כוונה שומע ומשמיע.

כ. מועד לכל חי (סי' לא אות קד). בא"ח (פ' תצוה אות יב). כף החיים (תרצב ס"ק א). וכ"כ ר' אליהו הכהן מאזמיר בספר אורה ושמחה (דף כה), וכ"כ בספר מעם לועז (עמוד רנו).

כא. כן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה ה"ה), הקורא את המגילה בלא כוונה (פי' לצאת ידי חובה) לא יצא, היה כותבה או דורשה או מגיהה, אם כוון לבו יצא ואם לא כיון לבו לא יצא. עכ"ל. וכן הוא בשו"ע (סי' תרץ סעי' יד), הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע, וצריך שיכוין השומע לצאת. וכתב כף החיים (שם) שהוא לעיכובא, שאם לא כיון לא יצא, לפי מה שפסק השו"ע בסעיף הקודם שמצוות צריכות כוונה. וכן הביא להלכה מו"ר מופה"ד חזון עובדיה (שם הערה מא), ועי"ש שהאריך בזה ודו"ק.

ובענין 'לשם יחוד', עיין מה שכתב הגאון חיד"א בספר עבודת הקודש (מורה באצבע סי' א הלכה א) ז"ל, קודם כל לימוד וכל מצוה טוב להרהר תשובה, ואח"כ יאמר נא ישראל לשם יחוד קוב"ה בדחילו ורחימו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ויהי נועם כו', ואל תשגיח במי שמזלזל בזה כמ"ש בקונטרס שמחת הרגל בס"ד, עכ"ל.

ומקורו מהזוה"ק פר' תזריע (דף נא ע"ב) וז"ל, אמר ר"א בכל עובדוי דבר נש לבעי ליה דלהוון כולהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא לאזכרא בפומיה שמא קדישא דכולהו הוא לפולחניה וכו'. וכן מבואר עוד בזוה"ק פ' יתרו (דף צג) ע"ש. וכן כתב הרב ר' אליהו די וידאש זצוק"ל בספר "ראשית חכמה" שער האהבה (פ"ט) וז"ל, לשם יחוד קוב"ה ליחד ב' שמות הוי"ה אדנו"ת ויכוון שבזה תתעלה השכינה מהגלות. ועיין כף החיים סופר (סי' ס ס"ק יא) בהלכות ק"ש, ז"ל: וכתב הרב בשער רוה"ק (דף יב), שקודם שיעשה האדם איזה מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמי' דקוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוון לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו, עם ו"ה שהם קוב"ה ושכינתיה. ע"כ לשון הרב בשערוה"ק.

וממשיך הכף החיים, ומזה נתפשט המנהג לומר לשם יחוד קודם כל מצוה ותפלה, ואין לחלק בזה בין ימי העומר וכו'. וכן מנהג ק"ק חסידים בית אל תכב"ץ. אמנם צריך להזהר מאד לומר הלשם יחוד בכוונה גדולה כי הוא מייחד השם הנכבד והנורא, ולא ח"ו אחר שיתרגל בה ובא לאומרה בלא דעת ותבונה, כמ"ש שם, והחי יתן אל לבו ליזהר מאד ולא יעבור עליו תמיד, ע"כ.

ועיין ג"כ בשל"ה הקדוש (סוף מסכת יומא), וז"ל: כל מצוה ומעשה טוב, צריך להיות בדיבור במחשבה ובמעשה, הדבור הוא שידבר המצוה בפיו קודם שיעשנה יוציאנה בשפתיו בלשון אשר היא כתובה, ואח"ז יאמר הנני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית לשם יחוד קובה"ו, ע"ש.

וכן הנהיג מו"ר המקובל האלקי רבינו מרדכי שרעבי זצוק"ל כאן בישיבתנו הקדושה. והיה רגיל ג"כ שכאשר אומר החזן המילים "בשם כל ישראל" היה אומר בקול רם בכח, ואומר שיש בזה שליחות של כל ישראל ועושה תיקון גדול. גם לימד אותנו את דברי הרש"ש זיע"א בדרוש מלביש ערומים, איך ע"י המחשבה והדיבור של המצוה, וכן ע"י המעשה והכונה ורעותא דלבא, מתקנים ובונים בעולמות העליונים, ובלא זה חסר מן המצוה כי הם כנגד הנרנח"י. וראה ע"ז ב'לשם יחוד' של מו"ר הרש"ש זיע"א על השופר, וכמו שסידר הגאון הרי"ח הטוב בברכה על נטילת הלולב. ועוד יש בזה תיקון גדול ומעלה גדולה, דאינו דומה כלל מי שאומר לשם יחוד למי שאינו אומר, ולכן כדאי מאד לומר, כי מה אדם מפסיד, ויאמר לשם יחוד בכוונה, ויועיל לו בזה ובבא.

כב. בטור (סי' תרץ), כתב רב האי ז"ל, מנהג דחזי לן, מאן דקרי לה למגילה, פושט וקורא כאגרת, אבל בס"ת לא חזי לן וכו'. ועיין שם בב"י, שכתב דדברי רבינו האי כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמגילה, וכ"כ הרמב"ם.

ועיי"ש בב"ח שכתב דמלשון רב האי, משמע דפושטו קודם הקריאה, וכן המנהג. וכבר האריך בזה במהרי"ל (סי' נו) והסיק לפושטו קודם הקריאה. עכ"ד. אולם בשו"ע (סי' תרץ סי"ז) כתב, מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושטה כאגרת להראות הנס וכו'. והוא לשון הרמב"ם (פ"ב דמגילה). ומשמע דפושטה בשעת הקריאה. ובט"ז (שם), הביא ב' השיטות וכתב, אבל בטור כתב להיפך, פושטו וקורא כאגרת, משמע דפושטו תחילה קודם הקריאה וכן המנהג. ע"כ. וכ"כ הלבוש (שם סי"ז). והמג"א (שם ס"ק יח). וכן הוא בשו"ע הגרש"ז (הוספות סדר קריאת המגילה עמ' תרסד), ובערוך השולחן (שם סעיף כב). וכ"כ הבא"ח (פ' תצוה אות ד). והמשנ"ב (שם ס"ק נו).

והנה כל המחלוקת היא רק לגבי השליח ציבור, אבל היחיד לא יפשוט שמא תגרר לארץ. כ"כ מהר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סי' תרץ) שהש"ץ יפשוט אותה כולה ויקרא.

והנה יש שנהגו להשתדל שגם היחידים יפשטו אותה כולה לפני הברכה, ומשום דס"ל כי לפי הסוד יש ענין גדול להיות פושטה כאגרת. אולם כבר הורה לנו מו"ר ראש ישיבתנו המקובל האלקי רבינו מרדכי שרעבי זצוק"ל, שהעיקר למעשה שהש"ץ יפשוט אותה, אבל היחידים לא חייבים בזה, אלא שאם ירצו יפשטו, אך יזהרו שלא תגרר לארץ.

ונבאר בס"ד הענין בזה ע"פ הסוד. כתב הרב בשעה"כ (דף קט) וז"ל: וזה סוד קריאת המגילה 'וגם התפשטותה' בעת קריאתה לטעם פרסום הנס. והוא ענין הארת עטרת מלכות דאבא המתגלית ויוצאת לחוץ, ולכן נקראת 'מגילה' לשון גילוי, וצריך לגלותה ולפרסמה. גם מגלה בלא יו"ד היא עולה בגי' ע"ח כמנין ג' הויות כ"ו כ"ו כ"ו שהם ענין ג' מוחין דחב"ד דנה"י דאבא, המתגלים שם במלכות ההוא. וזהו ענין היות המגילה נקראת אגר"ת ונקראת ספ"ר ויש לה דינין כתורה שבכתב, כי ספר התורה הוא יסוד דאבא הנקרא תורה שבכתב, צורת ספר כעין ו' ארוכה. והמגילה היא ההארה היוצאה מחוץ ליסוד כנז', וגם היא ארוכה בצורת ו' ובצורת מגילה ארוכה. ע"כ.

ועוד שם כתב הרב, והנה שורש נשמת מרדכי היתה מן ההארה ההיא, ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא, וזה נרמז בשם מרדכי ממש שאמרו רבותינו ז"ל שהוא לשון מירא דכיא מ"ר דכ"י והוא תרגום מר דרור (פי' טיפה טהורה) וגם נקרא 'מר עובר'. והענין הוא, כי הארה הגדולה ההיא היא 'מר דרור' זך ונקי בתכלית, העוברת מפי יסוד דנוק' ולחוץ. וזה סוד פסוק "וידי נטפו מר וכו' עובר". ובזה תבין מעלת מרדכי שעלה לבחי' מלכות ומשנה למלך. וזה סוד הפסוק 'ומרדכי יצא מלפני המלך' בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה. והמשכיל יבין כל פרטי הפסוק הזה ענין יציאה זו 'מלפני המלך' היא רחל 'ועטרת זהב גדולה' מצד עטרת יסוד דאבא ולכן נקראת גדולה כי החסד והחכמה נקראים גדולה. עכ"ל הרב שם בשעה"כ.

הרי לפניך שגילוי עטרת יסוד דאבא הוא: א. ע"י קריאת המגילה. ב. ע"י התפשטותה כאגרת שעל ידם מתגלה ביום פורים אור גדול מאד שאין כמותו באף יום בשנה הנקרא 'עטרת יסוד דאבא' וזה ענין גדולת מרדכי כי נשמת מרדכי היתה מן עטרת יסוד דאבא ולכן ע"י נעשה הנס, ומכיון שהארה הזאת יוצאה דרך הנוק' לכן גם היתה הישועה ע"י אסתר המלכה, ואלמלא הארה הזאת הגדולה לא היו יכולים להנצל מהכלייה ח"ו.

והנה מלשון הרב שכתב 'וגם התפשטותה בעת קריאתה' מוכח שלא צריך לפשוט אותה כולה כאגרת לפני הקריאה, אלא בעת הקריאה יהיה פושטה, ורק שכאשר פשט לא יגלגל אותה אלא תשאר פשוטה, אבל אין בדבריו הכרח שצריך לפושטה קודם קריאתה. וכן נראה ממ"ש הרב בפרי עץ חיים (סוף דרוש ו מדרושי הפורים דף קיב ע"א), וז"ל: ולכן צריך לפשוט המגילה בשעת הקריאה וכו', עכ"ל. ופשטות הלשון משמע בשעת הקריאה ממש, ולא קודם לכן.

אמנם בספר משנת חסידים (מסכת אדר פ"ה אות ג) כתב וז"ל: ואח"כ לוקחים מגילה שהוא לשון גילוי יסוד דאבא הארוך בז"א, ומספרה שלש הויו"ת שמהם יצאו י"ג ת"ד המאירים באבא וכו'. ובאות ה' כתב: ומפני שיסוד אבא שהוא המגלה מתפשט ומתגלה בכל יסוד דז"א, לפיכך צריך לפושטה כאגרת לפרסום הנס וכו'. ואח"כ באות ו' כתב: ומברכים עליה בכוונות הראויות לה. והנה מסדר ההלכות משמע, שבתחילה פושטה קודם הברכה ורק אח"כ יברך. וכן ממה שכתב שיש לפשוט אותה קודם הקריאה כאגרת, א"כ ככל אגרת שקריאתה כשהיא כולה פתוחה ה"נ. וכן יש להוכיח מדברי הרב בשעה"כ שכתב שהיא אגרת וכל אגרת היא פשוטה ומונחת לפנינו וכך קוראים מתוכה.

אולם יש ליישב לשון שעה"כ הנ"ל שכתב "התפשטותה בעת קריאתה", די"ל דלעולם דעת הרב שצריך לפשוט המגילה לפני הברכה והקריאה, וכלשון הטור בשם רב האי פושט וקורא. ומה שכתב הרב בנוסח כזה, כונתו להוציא מלב הטועים, דכיון דהאריך הרב לבאר ההתגלות של עטרת יסוד דאבא ע"י התפשטות המגילה, שלא יטעה האדם לומר שדי בפשיטת המגילה ואף בלא קריאה סגי ועי"ז בלבד יתגלה ויאיר האור הנ"ל. לכן כתב הרב בפירוש 'התפשטותה בעת קריאתה', דהיינו שהאור הנ"ל מאיר רק בנוסף לקריאתה, אבל אה"נ לדינא צריך לפשוט אותה מקודם, ודו"ק.

והנה לענין היחידים אף שאפשר לומר בדעת רבינו האר"י שגם כל יחיד ויחיד צריך לפשוט המגילה קודם הקריאה אין בזה דבר ברור. וגם מלבד זאת הרי לא מוכרחים לפרש דברי הרב אם יש לפושטה קודם לכן או בעת הקריאה, לכן נראה דדי במה שהש"ץ פושט קודם הקריאה, ויועיל לכל הציבור.

אמנם כל זה הוא ביחיד שיושב בציבור והש"ץ מוציאו י"ח, ומהני גם מה שהש"ץ פושטה כולה קודם הקריאה. אבל אם היחיד קורא לעצמו כדאי גם היחיד לפושטה כולה קודם הקריאה. וכן פסק למעשה הכה"ח (סי' תרץ אות קד) שיחיד הקורא לעצמו יפשטנה כולה קודם הקריאה כמו הש"ץ. [ועי' בבא"ח (פ' תצוה אות ד) שקצת משמע מדבריו שכל יחיד ויחיד צריך לפשוט אותה כאגרת ולקרות. עי"ש].

כג. טור ושו"ע (סי' תרץ סעי' ג). ובב"י (שם), הביא מפ"ב דמגילה (יט.) דתנן, מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, רבי מאיר אומר כולה. רבי יהודה אומר מאיש יהודי. רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה. ואיפסקא הילכתא בגמרא כדברי האומר כולה. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב, דהא דצריך לקרות כולה הוא לעיכובא. וכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' תסז), דאפילו אם חיסר הקורא תיבה אחת או השומע אם לא שמע אפי' תיבה אחת לא יצא. והביאו המג"א (שם ס"ק ט"ו). והוא דעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר תיבה אחת לא יצא.

כד. כתב הרשב"א בתשובה (סי' תסז), אני אומר שכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לקרות בה עם שליח ציבור, גריעא טובא משנים שקראו אותה, מפני שנותן דעת בקריאתו באותה מגילה.

וכתב הפרי מגדים (סי' תרפט), ועכשיו ראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה, ולקרוא בלחש מילה במילה וכו', וגם הנשים ראוי להיות להם מגילה כשרה ולקרותה בעצמם, כי בעזרת נשים אי אפשר לשמוע כלל המגילה מהשליח ציבור, וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שיכולת בידו. ע"כ. והביאו המשנ"ב (סי' תרפט ס"ק יט), ובכף החיים (סי' תרץ אות כז). ובכל זאת גם מי שיש לו מגילה כשרה, עדיף שישמע מהשליח ציבור את המגילה מאשר יקרא בעצמו, כי יש מהאחרונים שאומרים שמי שקורא לעצמו בעת שהשליח ציבור קורא נחשב לקורא ביחיד ולא בציבור. ובפרט אם קוראים את המגילה שלא בזמנה, כמו פורים משולש, שאז יש פוסקים שסוברים שצריך דווקא בעשרה. וכן משום ברב עם הדרת מלך. ואמנם המגילה הכשרה תהני, שאם השמיט איזה תיבות שיכול מיד לקרוא את התיבות שהשמיט, ולשמוע מהשליח ציבור את המשך המגילה.

ומה שכתבנו שאם ירצה יוכל לברך הברכות לעצמו, כן כתב מו"ר הרי"ח הטוב בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סי' לג שאלה ב ד"ה ועל), וז"ל: ורק אם קורא לעצמו את המגילה מתוך מגילה כשרה עדיף שאף הברכות יברך לעצמו. ע"כ. וכן בישיבתנו הקדושה ק"ק חסידים "נהר שלום" יש מהמקובלים המכוונים, שמברכים לעצמם ברכות המגילה, היות ויש בה כוונות נוראות והם רוצים לזכות לעשות אותם בעצמם, ואין בזה שום חשש ויכולים לברך לעצמם. אמנם שאר הציבור עדיף שיצאו יד"ח בברכות החזן משום ברוב עם הדרת מלך וכמו ברכת שופר וס"ת ושאר ברכות שבציבור, ובתנאי שיהיה הש"ץ ת"ח ויר"ש ובקי להוציא הרבים ידי חובתם.

כה. בית יוסף (סי' תרצב) כתב, אבל השומע, אין להפסיק דבעודו מפסיק לא ישמע מה שהקורא קורא, ונמצא שלא שמעה כולה ולא יצא. וכ"ה במג"א (סי' תרץ ס"ק ז). ובלבוש (סי' תרצב ס"ב) כתב, ובמגילה עצמה ג"כ יזהר שלא לשוח אבל אם שח אין השיחה הפסק ואינו צריך לחזור, ודוקא אם הוא בעצמו קורא מתוך מגילה כשרה, אבל השומע אם הוא שח והקורא קורא א"כ לא שמעה כולה ואינו יוצא ידי חובה, ולכן יזהרו השומעים משיחה בעת הקריאה. וכן כתבו החיי אדם (כלל קנה אות יח), והמשנ"ב (סי' תרצב ס"ק ט). ע"ש.

כו. והטעם הוא כדאמרינן בגמ' מגילה (יד.), קריאתה זו היא הלילא ובהלל מפסיק לענות אפילו אמן דברכות וכ"ש קדיש וקדושה. וכן פסק מו"ר בחזון עובדיה (דף פב הערה נט). וכתב שם עוד, הקורא את המגילה ונודע לו שזרחה הלבנה וחושש שאם ימתין מלברך עליה עד שיסיים קריאת המגילה תתכסה הלבנה בעבים, יפסיק באמצע קריאת המגילה כדי לברך ברכת הלבנה ולאחר מכן ימשיך קריאת המגילה ממקום שפסק ולא יפסיק אלא לברכה עצמה. ומקורו מהגאון נודע ביהודה קמא (סי' מא). וברור שאם לפני מקרא מגילה רואה את הלבנה מקדים ומברך פן תתכסה בעבים אח"כ, ודלא כהגאון רבי שלמה קלוגר בקנאת סופרים בהשמטות.

כז. הטעם שאומרים פסוקים אלו בקול רם, כדי לעורר הלבבות וכן שלא יתנמנמו. ובדרכי משה (סי' תרץ ס"ק ד) מביא מהגה"מ (פ"א דמגילה) שכתב, נהגו הקהל לומר פסוקים אלו 'ואינם אלא שמחה בעלמא', שנהגו לשמח התינוקות ולזרזם כדי שיהא דעתם מתוך כך לשמוע מקרא מגילה. וכ"כ בס' התניא (סי' מ) דאינו לא חובה ולא מנהג אלא כדי לשמח התינוקות ומתוך כך ישאלו מה זאת, ונספר להם גבורותיו של הקב"ה. וכן הובא בבא"ח (פ' תצוה אות ז).

כח. מגילה (טז:), אמר רב אדא דמן יפו "עשרת בני המן ועשרת" צריך לממרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו. ועיי"ש בתוס' דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא. וכן פסק בשו"ע וברמ"א (סי' תרץ סט"ו) דדוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא. והטעם שחמש מאות איש צריכין להיות בנשימה אחת עם שמות הרשעים, כתב המהרי"ל משום דעשרת בני המן היו שרי החמשים על אותן חמש מאות איש. ועיין בספר טור ברקת (סי' תרץ אות טו), שביאר על פי מה שכתב רבינו האר"י בשעה"כ, כי עשרת בני המן הם מושרשים בעשר קליפות דסטרא אחרא אל אחר כנז' בתיקונים (תיקון כ דף נ). והנה המן הרשע הוא על גביהם, וביחד הם י"א קליפות כנודע כנגד י"א ארורים שהם תכלית הפירוד, והמן הוא כנגד 'ארור האיש אשר יעשה פסל', כי היה צריך לומר ארור אשר יעשה פסל, ורמז במילת 'האיש' שהוא כנגד המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, ועליו נאמר 'איש' צר ואויב המן הרע הזה. ויש בהם י"א בבחי' כל המוסיף גורע, לכן הם י"א ולא עשר כמו צד הקדושה. ומו"ר הגאון חיד"א כתב רמז על זה, וא"ת גי' ארור שכולם בכלל י"א ארורין שבתורה.

והרב כתב שהם עשרה קליפות, ויש להם בחי' אחת מעליהם אור מקיף שמחיה אותם שהיא קדושה, שנאמר ואתה מחיה את כולם, ולפי שאין הקדושה מתערבת בהם לכן נחשבים לבחינה אחת. ולכן צריך לאומרם בנשימה אחת לרמוז כי ניצוץ אחד של קדושה היה בתוכם, וצריך גם לצרף מילת 'עשרת' עמהם לרמוז שכאשר נתלו למטה נכנע השורש שלהם למעלה, ולכן נתלו כאחד.

ומ"מ השומעים אינם צריכים לשמוע את קריאת עשרת בני המן בנשימה אחת אלא רק הקורא. (אול"צ פרק נד תשובה ט).

כט. בא"ח (פר' תצוה אות ו).

ל. מכיון שיש טועים מחמת המהירות של נשימה אחת לקרות כל תיבות של 'ואת' בעל פה, לכן צריך לשים לב על זאת להזהר. כ"כ בא"ח (פר' תצוה אות ט), ובכף החיים (ס"ק צח). וכתב עוד, וגם צריך להזהר לקרות כל שם בן המן בתיבת ואת שלו ולא של אחר.

לא. עי' מגילה (טז:), "ויקר" אלו תפילין. ולכן ינשק תפילין של יד ושל ראש. בא"ח (שם אות ט). ועי' מועד לכל חי (סי' לא אות פח).

לב. הובא במג"א (סי' תרץ ס"ק יז), ובשו"ע רבינו זלמן (הוספות עמוד תשכח), מנענעים המגילה באמירת "האגרת הזאת", "אגרת הפורים הזאת השנית" וכ"כ הבא"ח (שם).

לג. וכתב המג"א (שם), כשיאמר 'בלילה ההוא נדדה' יגביה קולו כי שם עיקר הנס. ועי' במגילה (לו:), בלילה ההוא נדדה שנת "המלך", אמר ר' תנחום נדדה שנת מלכו של עולם. וכן הוא בילקוט. וכ"כ מועד לכל חי (סי' לא אות סט), ובבא"ח (שם).

ובפסוק 'בלילה ההוא' בתיבת "המלך" ינגן ניגון מיוחד וארוך כי שם רמז למלכו של עולם.

לד. מרן שו"ע (סי' תרץ סעי' יז). שו"ת מהרי"ל (סי' נו). והטעם הוא שגנאי למגילה שתהיה מונחת כך שלא לצורך. וכן פסק הרמ"א בדרכי משה (סי' תרצב). ובאשל אברהם (ס"ס תרצב) כתב, שדוקא השליח ציבור גולל תחילה כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות שם, משא"כ שאר היחידים. ואינו מחוור, אלא הטעם משום גנאי, ולכן גם היחידים קודם יגללו המגילה.

לה. מגילה (כא:), לאחריה מאי מברך, בא"י האל הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו, בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ונפסק בטור ושו"ע (סי' תרצב סעי' א). וכתב הטור בשם רב עמרם גאון, שלא לומר תיבת 'האל' הרב וכו' שכבר אמר 'אלוקינו'. אמנם בסידור הרש"ש מובא הנוסח 'האל' הרב את ריבנו. ועי' בכה"ח (שם ס"ק טז) שכתב שיש לזה טעם עפ"י הסוד. וכן פסק הבא"ח. וכן פסק מו"ר בחזון עובדיה (הלכות מקרא מגילה הלכה טו) בארוכה.

והנה, בברכה זו יש חמשה פעמים נ"ו שבהם מכים את הרשעים, כי ה' פעמים נ"ו עולים גי' פ"ר, שהם ה"ג מנצפ"ך שהם ה"ג קשות שבהם מכים את הרשעים, והם על סדר זה:

הרב את ריבנו, ם', גבורות אבא.

והדן את דיננו, ן', גבורות אמא.

והנוקם את נקמתנו, ץ', גבורות ז"א.

והנפרע לנו מצרנו, ף', גבורות לאה.

לכל אויבי נפשנו, ך', גבורות רחל.

והמתבונן יראה, כי בג' נ"ו הראשונים יש להם תיבת "את". ואילו בב' האחרונים, הנפרע לנו מצרנו והמשלם גמול אין תיבת 'את'. והטעם בזה, מפני שתמיד השכינה היא המכה את הרשעים בשליחות הפרצופים העליונים, אבל בשני גבורות האחרונות הנוק' עצמה לאה ורחל היא המכה לכן אין שם תיבת 'את'.

ומצינו אצל אלישע הנביא ענין הפ"ר דינים הללו שהם דינים קשים, איך שנפרעו מן הרשעים. במלכים (ב, ב יט), מסופר על מי יריחו שהיו מרים, ואלישע הנביא המתיקם ע"י שלקח צלוחית חדשה ושם בה מלח, והשליך את המלח למים ונרפאו המים, ונהפכו לטובים ומתוקים, ועי"ז יכלו אנשי יריחו להשקות את שדותיהם, וקראו המעיין על שמו 'מעיין אלישע'. והיו שם נערים קטנים שהיו מנוערים מן המצוות, ריקים ופוחזים, שהיו מוכרים מים בעיר, וכעסו על אלישע על שקיפח את פרנסתם, והיו מלעיגים עליו ואומרים לו: 'עלה קרח - עלה קרח', ובאו שני דובים מן היער, ואכלו מהם מ"ב נערים. ובגמרא סוטה (מז ע"א), איתא למ"ד שהיה שם נס בתוך נס, ולא היו שם לא דובים ולא יער, ונברא יער במיוחד כדי להעניש אותם, ואף שהקב"ה מוחל על כבודו מ"מ על כבוד הצדיקים אינו מוחל, ובשביל זה אף ברא בריאה חדשה.

ובעלי הסוד ביארו בזה, שלא היו שם לא דובים ולא יער כלל, אלא, עונשם בא ע"י הדינים הקשים שעל ידיהם מענישים את הרשעים כנ"ל. וזה רמוז שם בפסוק, דובים - כתיב חסר 'דבים', והוא בגי' נ"ו, ויצאו שני דבים - פעמיים נ"ו, מן היער, 'יער' הוא בגי' פ"ר, שהם הפ"ר דינים דמנצפ"ך, ויצאו שתי דינים מן הפ"ר ואכלו את מ"ב הנערים.

לו. עיין בטור (סי' תרץ), שהביא ירושלמי בסוף פרק בני העיר והובא בתוס' (מגילה ז:), שצריך לומר, ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. א"ר פנחס וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב. ובלבוש (שם סעיף טז) כתב, שאומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' משום שעל ידו נתלה המן.

ומה שמקדים ארור המן לברוך מרדכי משום שרשעתו היתה קודם. ומה שנהגו לחזור עליו ג"פ, כ"כ מו"ר חזון עובדיה ומקורו מספר ויקרא אברהם (דף קכג ע"ג), רוח חיים (פלאג'י) ששם הביא מחמדת ימים משם רבו. וגם אצלנו בסידור הרש"ש סידר ג"פ ויש בו כוונות וזה סידרם:

ארור המן (ג"פ) - יכוין להתלבשות ס"מ שנתלבש בו בהמן, היוצא מקלי' ז"א דבריאה היונק מה"ג מנצפ"ך הרמוזים בה' שבשמו, ובשנים מהם שהם מ"ן שבשמו.

ברוך מרדכי (ג"פ) - יכוין להתלבשות יסוד דאבא מירא דכיא.

ארורה זרש (ג"פ) - יכוין להתלבשות לילי"ת בה, והיא יוצאת מנוק' דקלי' בת שבע שלהם הרמוז בז' שבשמה, היונק מר' ריבוע אלהים וש' אלהים דיודין.

ברוכה אסתר (ג"פ) - יכוין להתלבשות יסוד ומלכות דתבונה.

ארורים כל הרשעים [של אומות העולם] (ג"פ) - יכוין התלבשות כל הקלי' בהם.

ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב (ג"פ). וגם חרבונה ע"ה גי' פינחס זה אליהו. זכור לטוב גי' סנדלפון. ע"כ.

לז. ברמ"א (סי' תרצב ס"ד) הביא משם תה"ד, שאסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה אפי' התענית קשה עליו. ובמג"א (שם ס"ק ז) הביא בשם המהרי"ל, שאפי' חולה לא יאכל קודם קריאתה אא"כ יש בו סכנה. ומ"מ כתב המג"א שטעימה שרי, ואין להקל אלא לצורך גדול. וכן הוא באליה רבה (שם ס"ק יא). וכן פסק מו"ר בחזו"ע שמי שקשה לו יכול לטעום, והמחמיר תע"ב. והוסיף הרב שגם הנשים צריכות להזהר שלא לאכול ביום פורים עד שיבואו בעליהם מבית הכנסת שיקרא להם המגילה.

ועיין במשנ"ב (שם ס"ק טו) וז"ל, ודע דכמו דבלילה אסור לאכול קודם קריאתה, הוא הדין ביום אפי' כבר התפלל אסור לאכול קודם קריאתה. ובשער הציון (ס"ק כז) כתב, דקריאה דיום חמור מלילה דהוא מדברי קבלה כמ"ש הפוסקים. ועי' במשנ"ב (שם) שכתב, דה"ה דאסור לישון קודם קריאת המגילה, ואפילו דעתו לישון קצת.

לח. רמ"א (סי' תקצה סעי' א).

לט. כה"ח (שם ס"ק יב).

מ. כה"ח (שם ס"ק יא).

מא. וכתב החתם סופר (דרושים ואגדות חת"ס עמוד רמה) שקבל מרבותיו, שכל העוסק בתורה בין מגילה דליליא למגילה דיומא כלומר שלומד כל הלילה - מובטח לו שהוא בן עוה"ב.