חומר מידת הכעס

בחומר מידת הכעס

ונדבר כאן מעניין המידה המגונה מידת הכעס, וכמו שפותחת הפרשה "ואתה תצוה את בני ישראל" - אין צו אלא לשון זירוז, ומתי מזרזים? במקום שיש חסרון כי"ס, ופירוש כמו שאמרו בזוהר הקדוש שהכועס פוגם בכל העשר ספירות ראשי תיבות כי"ס כ'ל י' ס'פירות, וראשי תיבות כע"ס כל עשר ספירות. נמצא שענין הכעס צריך זירוז (עי' ראשית חכמה שער הקדושה פרק ז').

הנה למדנו בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אומרים רבותינו (ראה חזקוני שם) "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד" בלבו של כל אחד מישראל.

וכתב הרב בעל ה"ראשית חכמה" (שער הקדושה פרק ז') שכל פגם שיפגום האדם בליבו על ידי שנאה וכעס, הוא מכניס צלם "בהיכל". והטעם לכך הוא לפי שהלב הוא קדש קדשים שתשרה שכינה בו, ואדם שכועס מגרש את השכינה, ומכניס עבודה זרה אל זר במקומה וה' יתברך לובש קנאה עליו ח"ו, "א"ל קנא" גימטריא כעס.

והגמרא בפסחים (סו:) אומרת: אמר רבי מני בר פטיש, כל הכועס, אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים, מורידים אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר ויחר אף אליאב בדוד, וכי אזיל שמואל לממשיחינהו כתיב כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים ליה.

והנה הכתוב אומר (בראשית יג, ז) "ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט", ואח"כ כתוב "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך", ולכאורה מדוע בתחלה נאמר לשון ריב ולבסוף לשון מריבה? אלא שריב הוא לשון זכר שאינו פרה ורבה ומריבה לשון נקבה שפרה ורבה, ואברהם חשש שהריב שזה ויכוח קטן יהפוך ל"מריבה" ולכן הקדמים ואמר אברהם אבינו ע"ה הפרד נא מעלי.

ועל פי זה יש לפרש, את הפסוק (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלי מה", ודרשו רבותינו (חולין פט.) דמכאן לומדים שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. ויש להסביר שהמילה "מריבה" "בלי" אותיות "מה", נשאר לנו רק "ריב", כי על ידי ששותק ובולם פיו, הרוחות נרגעות ואין יותר "מריבה", ובזה יזכה שה' יענה תפילתו (פלא יועץ ערך דיבור).

ודע שהכועס נקרא "בהמה" ראשי תיבות בערתי הקדש מן הבית שע"י הכעס מוציא הקדושה ומכניס הסט"א.

הסבלן זוכה לשני עולמות

הגמ' בפסחים (קיג:) אומרת שלשה "חייהם אינם חיים" ואחד מהם הרתחנים, כי הסבלן זוכה לשני עולמות עולם הבא ועולם הזה. ואילו הכעסן מאבד ב' עולמות אלו, כי אין לו שמחת חיים, ובכל עת הוא שרוי בעצבות, תמיד יש לו תרעומת על שכנו, על חבירו, ובכל עת ימצא סיבה לכעוס, בעת שקם ממטתו מחפש אמתלא לכעוס.

וזה שנאמר בתורה (בראשית מט, טו) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול". והענין הוא שאם אדם רוצה לראות מנוחה ושמחה והוא מבין שזה דבר טוב. צריך לסבול הכל ממש ולא להתרעם על אף אחד, ובזה יראה מנוחה. (אהל יצחק בשם הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצ"ל)

בגמ' בברכות (כט:) אמר אליהו הנביא לר' יהודה "לא תרתח ולא תחטא" כי אפי' שאדם יר"ש גדול ולמדן ברגע שכועס נשמתו מסתלקת ממנו ואז עושה בו היצה"ר כטוב בעיניו ויכול להגיע לעוונות חמורים מאוד.

ובגמ' שבת (קה:) אמרו, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מסביר בעל התניא (אגרת הקודש פרק כ"ה ד"ה להבין) לפי שבשעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אם היה מאמין שהכל ממנו יתברך לא היה כועס כלל, ואפי' אדם בעל בחירה מזיק לחבירו מכה אותו, או לוקח ממונו ומתחייב בדיני אדם ודיני שמים, אע"פ כן, הניזק כבר נגזר עליו הכל מן השמים והרבה שלוחים למקום.

בתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס

וכתב הפלא יועץ (ערך כעס) וזה לשונו: ידוע חומר הכעס, כמה החמירו בש''ס ובזוהר הקדוש (הובאו בס' ראשית חכמה שער הענוה פ"ג ד"ה) ובכתבי האר''י ז''ל (שער רוח הקודש דף ל"ו ע"ב) תסמר שערת אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומדת הכעס, בכח יגבר ברוב עוז ותעצומות לגדר בעצמו גדרים וסיגים למשוך עצמו ולהציל נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש''ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר''י ז''ל בענין הכעס, ויהיו לזכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום למען יירא ויפחד ויחזור לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, אי אזל מוטב, ואם לאו, יקנוס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצר ברוחו מלכעס, על כל פנים ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי ריצוי, ואף אם לבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצור במילין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פירות, כי ידוע שעבירת הכעס גוררת עבירות רבות ורעות, כגון אש המחלוקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות; והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וכמו שכבר הבאנו מאמר רבותינו (חולין פט.) על הפסוק "תולה ארץ על בלי מה" (איוב כו, ז) שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

ויתן אל לבו איך יכעס על זולתו שגמלו רעה, ולא יכעס על עצמו, שגורם רעה לנפשו, ומהנפש ועד הבשר יכלה בכעסו, ויחשב מה הוא ומה חייו, ושהכבוד והקלון וכל עניני העולם הזה הכל הבל, הבל הבלים, מעשה תעתועים, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז:), ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ושאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ושדרך איש ישר בעיניו, ואין להאשימו, ולאדם הכועס להסיר כעס מלבו ולהעביר רעה מבשרו, ואם ראשיתו מצער עד שירגיל, סוף שההרגל נעשה לו טבע טוב. ואין לשבח למי שאין לו מקום לכעס, ואין לו על מה לכעוס ואינו כועס, אלא חובת גברא, שאף שיש לו טעם מספיק לכעס, יכבוש כעסו. ואם יצטרך לזרוק מרה על בניו וכדומה, לא יעשה אלא לפנים, ואם יארע לו שיכעס, יהיה נוח לרצות לכבוד קונו ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ואף בשרו ישכן לבטח. עכ"ל.

הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך

בספר חסידים (סי' תרנב) כתב, שלא יכעוס ולא ישנא ולא יקנא, כדי שיהא לבו פנוי לתורה, וכמו שנאמר (קהלת יא, י) "הסר כעס מלבך" עד כאן דבריו. והנה הסימן לשלשה דברים הללו זה כעס קנאה שנאה, סימן כק"ש נדף.

ונרחיב קצת במה שאמרו חז"ל בגמ' (סוטה כא.) תורה בעידנא דעסיק בה, אצולי מצלא מיצר הרע. ואם כועס, הרי הוא בכלל שונא ומקנא, ובטל מן התורה ושולט היצר הרע. והיינו מה שנאמר "הסר כעס מלבך". אף בלב, אם טבעך שונא, קנאי, וקפדן, הסר כעס, הסר דייקא, שטבעך גורם לזה, ואנכי מצוך "הסר" מטבעך. ובזה "והעבר רעה", היצר הרע סטרא אחרא, מבשרך, שלא ישלוט בך ויהיה לבך פנוי לתורה.

אי נמי שאין עצמותיו מרקיבין אם אין לו קנאה, וזה שנאמר "הסר כעס מלבך", ובכלל שלא יהיה קנאי, ובזה "והעבר רעה מבשרך", דייקא, ובשרך ישכון לבטח בקבר.

אי נמי, דעל ידי הכעס נעשה משכן לסטרא אחרא וכעובד עבודה זרה ממש, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (קרח דף קעט.) וזהו אף אם בא לכלל כעס, הסר, ובזה והעבר רעה, הסטרא אחרא ששכנה בך.

הכועס מחליף נפשו בנפש סטרא אחרא

רבנו האריז"ל הק' בס' הליקוטים (פרשת וזאת הברכה), הפליא לדבר על פסוק זה בחומרת עון הכעס, שמחליף נפשו בנפש סטרא אחרא, וכל המצוות והלימוד אשר פעל ועשה נאבד הכל, ואם יתחיל מחדש לתקן לעשות מצוות ותלמוד תורה להפליא, כשיתכעס עוד ילך הכל, ואין לו תקוה עד שיקבל שלא לכעוס ויקיים וזה לשון קודשו:

בענין הכעס היה מקפיד הרב זלה"ה, ואומר שהוא יותר מכל שאר העבירות. והיה נותן טעם, כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה, אלא הכעס לבד. והענין הוא, כי כאשר יכעוס האדם מסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו, ותכנס בו נפש מן החיצונים, ולזה כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד. ומי לנו גדול ממרע"ה, במה שכתבו ז"ל על ויקצוף משה וכו'. ואפי' שנתכעס על דבר מצוה. וז"ס פסוק (איוב יח, ד) "טורף נפשו באפו", כי האדם טורף ועושה את נפשו טריפה, וממיתה בעת אפו וכעסו, והוא טורף אותה ומשליך אותה ממנו, ואעפ"י שעושה האדם תיקונין לנפשו ומצוות רבות, הכל נאבדים לגמרי, כי הולכת אותה הנפש ונכנסת אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כמתחילה. וכן בכל פעם ופעם שהוא כועס. נמצא, כי בעל הכעס אין לו תקנה, כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזו נשמה קדושה לסייעו, גם היא מסתלקת. ועל זה נאמר טורף נפשו באפו, ולא יוכל להשיג שום השגה, כי הוא בונה וסותר כל מה שבונה. אך כל שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה, ונשאר בה הפגימה, אך הכעס צריך תיקונים והכנות רבות, לחזור להביאה אחר שנטרפה. ואולי אין לו תקנה, כפי בחינת מציאות הכעס. לכן צריך להזהר אפילו בשום כעס, מלבד מצוות. וכמעט הרב ז"ל היה מוכיח לתלמידיו על שהיה כועס עם אחיו כשהיה קורא עמו, ולא היה לומד כרצונו, והיה כועס עמו, ואפילו בזה היה מוכיחו. עכ"ל.

וכתב עוד בס' שער רוח הקודש (דף ח עמוד ב ובישן דף י"א) כתב וז"ל: אם עשה איזו מצוה גדולה אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה ע"י הכעס מסתלקת גם היא, וזהו ג"כ ענין טורף נפשו באפו, באופן, כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו, כל ימי היותו בעל מדה זו, להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה, וסותר כל מה שבנה, בכל עת שכועס, עכ"ל.

ואפשר להוסיף על כך, את מה שכתב בעל "באר שבע" בחיבורו צדה לדרך על הפסוק (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק", דהוה ליה למימר לא תדבר שקר. אמנם יען כל העולם מלא שקר, הוא ציוה להתרחק ממנו, וזהו שאמר "מדבר שקר תרחק". עד כאן דבריו.

וכיוצא בזה, אפשר לבאר את הענין שמכיון שכל המידות הרעות באות מארבע יסודות החומר, וטבע יסוד האש הוא להתכעס, לכן אמר "והסר כעס מלבך", דהכעס הוא מזומן בחומר, ואתה התגבר ותסירנו. "והעבר רעה מבשרך" - כי הכעסן חייו אינם חיים, וגורם נזק אל עצמו ואל בשרו בעולם הזה, וישלוט בו גיהנם הנקרא רעה (נדרים כב.), לכן אמר "והעבר רעה" כולל גיהנם, ורעת העולם הזה, "מבשרך". (נחל אשכול קהלת פי"א אות י', ובס' דברים אחדים ח"א דרוש י"ד לשבת הגדול).

נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו

ובמשנה באבות (פרק ה, משנה יא) למדנו: "נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו". ופירוש הדבר, דהגם דהוא נוח לרצות, הפסד גדול הוא במה שהוא נוח לכעוס, דמשרה בקרבו אל זר, והוא "טורף נפשו באפו" (איוב יח, ד), שעושה נפשו טריפה, כמו שפירש רבנו האריז"ל. והגם שנוח לרצות, כבר טימא הנפש, ואם יעשה תשובה אחר כך, נוח לכעוס פעם אחרת, והוא הפסד תדיר. וכמו שביאר רבנו האריז"ל, כי בעלי הכעס אין להם תיקון כמעט, עד שיקבע בלבו ויתנהג שלא יכעוס כלל, ואז יחזור בתשובה על מה שעבר, ואם כן שפיר קאמר יצא שכרו בהפסדו.

והנה אמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה:) אמר רבי אילעאי בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו, ובכעסו. ע"כ. ושמעתי לכך רמז נפלא בפסוק (משלי כג, לא) "אל תראי יין כי יתאדם כי יתן (בכיס)[בכוס] עינו יתהלך במישרים". והנה ג' דברים אלו רמוזים: "כי יתן בכיס עינו", כתיב "כיס" הרי כיסו. וקרי "כוס" הרי כוסו. כי יתן עי"ן בכוס, הרי כעסו. וזה רמזו: "יתן עינו", שאם יתן את האות עי"ן "בכוס", נעשה "בכעסו" (מרן החיד"א בס' חומת אנך משלי שם).

על יד הכעס דוחה הקדושה ומתקרב לסטרא אחרא

אדם שכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכמאמרם ז"ל (שבת קה:) תניא רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יוחנן בן נורי אומר: הקורע בגדיו בחמתו, ומשבר כליו בחמתו, ומפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, ועובדה. אמר רבי אבין: מאי קראה? דכתיב (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? זה יצר הרע. עד כאן דברי הגמרא. ונבין מה שסיים הכתוב שם (שם פסוק יא) "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". ורבותינו ז"ל אמרו (ברכות נ.) "הרחב פיך", בדברי תורה כתיב. אולם יש להתבונן מה הקשר בין הדברים הללו.

וכתב מרן החיד"א בס' כסא דוד (דרוש י"ב לשבת כלה) שיש לבאר זאת דמה שאמרו "המקרע בגדיו, משבר כליו, מפזר מעותיו". דלא זו אף זו קתני, לא מיבעיא כעס גדול דקורע בגדיו מעל גופו, אף זו שהוא למטה הימנו דמשבר כליו שחוץ לגופו, ולא זו אף מפזר מעותיו שיכול ללקטם, כולן שוים לרעה והוי כעובד עבודה זרה.

ואגב רמז התנא כי הכועס פוגם מאוד, ואם היה לו חלוקא דרבנן מתורה ומצוות אשר טרח לקנותם, על החלוקים אנו מצטערים קרועים והולכים לתו"מים, וזהו מקרע בגדיו, ומשבר כליו כלי חמדה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל ידי הכעס הלהן תשברנ"ה לילך לסטרא אחרא ומפזר מעותיו הן מצוותיו, כי הן המעות והעושר אמיתי, ומפזרם בין הקליפות.

וזה פשט הכתוב "לא יהיה בך אל זר", אמת שאני נתתי בך יצר הרע, אבל הזהר שלא תכעוס, ועל ידי זה תגרום לדחות הקדושה ותעשה משכן לסטרא אחרא, וזהו לא יהיה "בך" אל זר ולא תשתחוה, כי על ידי כעס זורק הדבר והוא מקריב קרבן לסטרא אחרא. כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פיקודי רסג:) שנוטלין זה הדבר ואומרים שזה הקרבן שהקביר פלוני לצד שלו.

הביטה וראה "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים", וטרחתי להעלות ניצוצי הקדושה ולהצילך מחמשים שערי טומאה, ואיך עתה ברגע קטון אתה מגביר כח הסטרא אחרא, וכל רכושך תורה ומצוות השלכת בסטרא אחרא. ואם כה יאמר מחומר קורצתי ויצר סמוך, לזה אמר "הרחב פיך", בדברי תורה, "ואמלאהו", ובתורה ניצול מיצר הרע, כמו שאמר הקב"ה (קידושין ל:) בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין. ונמצא דעל ידי הכעס עובר לא יהיה לך, לא תשתחוה, לא תעבדם.

סגולות להנצל מהכעס

א. לטבול במקוה העולה בגי' אהי"ה דההי"ן. (שער רוה"ק תיקון יג דף יג ע"א)

ב. להסתכל בכנף הטלית דכנף בגי' אהי"ה דההי"ן. (פרי עץ חיים שער קריאת שמע פכ"ו ההגהה ראשונה)

ג. לקנות מידת הענוה - ונפשי כעפר לכל תהיה. (רמב"ן באגרת)

ד. להגיע למידת ההשתוות - לא איכפת אם ישבחו או יגנו אותו בני אדם. (ספר אבן שלמה ערנריך, פרשת בהעלותך עמ' קנ"ט)

ה. מידת הסבלנות ולא פזיזות. (פלא יועץ ערך סבלנות)

ו. ללון בכעסו לילה אחד. (ספר חסידים סי' תרנ"ה)

ז. לפנות לחבירו ולשאול אותו למה עשה לו כך וכך.

ח. לא לקבל לשוה"ר ורכילות והוצאת שם רע בלי עדים והוכחה. (אגרא דכלא פרשת נשא עה"פ צו את בנ"י וישלחו שלשון הרע מביא כעס)

ט. לרחם על מי שפגע בו שדעתו קטנה כי אם היתה דעתו גדולה לא היה אומר כך ולא עושה כך. (אורחות צדיקים ערך כעס)

י. אמונה - לדעת שהכל מהי"ת ולא מבני אדם. (צפנת פענח לרבנו יוסף אלאשקר ס' נזיקין עמ' ש"ה)

יא. יאמר הפסוק במה יזכה נער את אורחו וכו' ורמז לזה לפסוק (בראשית מד, יח) "בי אדוני ואל יחר אפך". ב"י ראשי תיבות במה יזכה. (ערבי נחל פרשת ויגש דרוש א', ובס' כסף ישיב שנפלד, פ' ויגש)

יב. יקרא תהילים ק"נ פרקים גי' כעס. (קובץ עץ חיים עמ' תי"א).

כל הגלות בסיבת הכעס וממנה נוושע בע"ה

כל הגלות בסיבת הכעס שנאמר (שופטים ו, ו) וידל ישראל מאוד מפני "מדי"ן" לשון מדנים וכעס (צרור המור בראשית פ' חיי שרה עה"פ ויוסף אברהם).

ונסיים את ענין הכעס, בפסוק 'כי עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', ואמרו חכמינו, 'וממנה' אותיות 'ומהמן' - יוושע, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, וכשאנו נתחזק בתורה ובתפילה ובעבודת ה' יתברך, וגב'ר ישרא'ל (רוקח סי' רל"ה).