בית - פרשת-שבוע - ביאור ההפטרה הפטרת מחר חודש

עוד עדכונים

ביאור ההפטרה הפטרת מחר חודש

כ"ג אייר תשפ"ו | 10/05/2026 | 07:59

 

 

 
הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה כתוב "ויאמר לו יהונתן מחר חודש" וזה מעין השבת שהיא ערב ראש חודש.

 
תוכן ההפטרה

הקדמה: שמואל אמר לשאול המלך על פי צווי ה' שילך ויחרים את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה. עד שלא ישאר לו שריד ופליט, והוא לא עשה כן ולא הרג את אגג מלך עמלק ואת הבהמות וכתיב שם ששמואל אמר לשאול 'יען מאסת את דבר ה' וימאסך ה' ממלך'. אחר כך משח שמואל את דוד למלך על פי ה'.

ויהי מיום ההוא והלאה ורוח ה' סרה מעם שאול והבעיתתו רוח רעה מאת ה'. והביאו את דוד לפני שאול ובהיות רוח רעה על שאול וניגן דוד בכינור וסרה מעליו הרוח הרעה.

ויהי דוד נושא כלי זיינו של שאול. ויהי אחר כך כשנלחמו הפלשתים עם ישראל הרג דוד את גלית הפלשתי, ובשובו מן המלחמה אמרו העם 'הכה שאול באלפיו [של פלשתים] ודוד ברבבותיו'. ונתקנא שאול בדוד מהיום ההוא והלאה ורצה להרגו וברח דוד משאול.

וכתיב ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד, אמר לו דוד מה עווני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי, אמר לו יהונתן שהוא איננו יודע מזה שאביו רוצה להרגו. השיבו דוד, שאביו שאול אינו רוצה שבנו יהיה בצער לכן לא מגלה לך.

התוכן: יהונתן אומר לדוד שמחר ראש חודש, שהמלך מיסב לסעודה עם שריו ועבדיו, ואתה אל תבוא לשלחן המלך אלא הסתתר שלשה ימים במקום שנשבענו שנינו, ואני אגלה לך ע"י סימן אם המלך רוצה בטובתך או ברעתך.

אקח את נערי איתי סמוך למקום מחבואך, ואירה שלשה חצים ואשלח אותו להביאם. אם אומר לנער הנה החץ קרוב אלי ואתה עברת אותו, סימן ששלום לך ואל תירא. ואם אומר לנער שהחץ רחוק ממך, סימן שהמלך רוצה את רעתך, ולא תצא אלא תמשיך להסתתר.

ואכן המלך ישב בשלחנו ונפקד מקומו של דוד כי היה רגיל לשבת אצל שאול ואחריו יהונתן ואחריו אבנר. וכשדוד לא בא, קם יהונתן והחליף את מקומו עם אבנר, כי אין זה כבוד שהבן יסב אצל אביו, כי היו רגילים לאכול בהסיבה. שאול לא אמר מאומה, כי חשב שדוד ראה קרי ועוד לא טבל לקריו ואינו יכול להסב איתם, כדי שלא יטמא את השלחן.

אך כאשר גם למחרת נפקד מקומו, שאל המלך את בנו מדוע לא בא בן ישי לסעודה, ענה לו יהונתן שהוא נתן לו רשות ללכת למשפחתו כי יש להם זבח משפחה.

המלך כעס על יהונתן בנו וגער בו על שמסכים שדוד ימלוך במקומו, גם ציוה עליו שילך ויביאנו כי בן מות הוא, אך יהונתן לא הסכים אלא שאל את אביו ואמר לו: מה פשעו של דוד ומה עשה כדי שיומת, שאול הרים את החנית להכות את בנו ואז הבין שגמור ומנוי אביו להרוג את דוד.

יהונתן יצא עם נערו לשדה ביום השלישי, ירה את החצים וכמוסכם ביניהם אמר לנערו הנה החץ רחוק ממך רוץ לקחתו. דוד בשמעו את זאת, הבין ששאול רוצה להמיתו, נשאר במקום מחבואו עד שיהונתן שלח את נערו לעיר. ואז יצא ממקום מחבואו, ובכו אחד על כתפי השני, יהונתן שלחו לשלום והזכיר לו שהשבועה שנשבעו שניהם תחול עליהם ועל זרעם עד עולם.

 
שמואל-א, פרק כ', פסוק יח-סוף

יח וַיֹּֽאמֶר_ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן לדוד מָחָ֣ר ראש חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ יזכר המלך וישאל היכן אתה כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד יחסר מקום מוֹשָׁבֶֽךָ שאתה יושב בו (רש"י): יט וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ כל שלושת הימים תסתתר וביום השלישי תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד ותתחבא הרבה כי אז יבקשוך (רש"י) וּבָאתָ֙ אֶל_הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר_נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּיּ֣וֹם הַֽמַּעֲשֶֹ֑ה במקום שעשינו שם את השבועה, שנשבע שאול ליהונתן לבל המית את דוד (רד"ק) וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ תשב ותתעכב (רש"י ויקרא יב,ד) אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל אבן שהיתה סימן להולכי דרכים (רש"י), שם יהיה המפגש שלנו: כ וַאֲנִ֕י אעשה לך סימן, שאשליך את שְׁל֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣ה אוֹרֶ֑ה לא ביושר אל מקומך שאז יראך הנער אלא רק אל הצד (רש"י) לְשַֽׁלַּֽח_לִ֖י לְמַטָּרָֽה[א] הוא הדבר אשר המורים מכוונים להשליך בו כמ"ש כמטרה לחץ (מ"צ): כא וְהִנֵּה֙ לאחר זה אֶשְׁלַ֣ח אֶת_הַנַּ֔עַר ואגיד לו לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת_הַחִצִּ֑ים אִם_אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים| קרובים אלי מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה עברת מהם קָחֶ֧נּוּ| קח אתה את החץ וָבֹ֛אָה ובא אלי (רש"י) כִּֽי_שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר רע חַי_יְהֹוָֽה נשבע יונתן לדוד שיאמר לו רק האמת (עיין רד"ק): כב וְאִם_כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם לנער הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה להלן ממקום עמדך (מ"ד), סימן שאבי שאול כועס עליך, ולכן לֵ֕ךְ לדרכך ואפי' תברח כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהֹוָֽה ונצלת בהשגחת הבורא כי הוא אומר לך ברח מחרב אבי (רש"י): כג וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ דברי הברית שכרתנו אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה עֵד (רש"י) בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד_עוֹלָֽם ואל תסכן את עצמך להתראות עימי כי כבר כרתנו ברית (מלבי"ם): כד וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ עֶל_(אל_קרי) הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל: כה וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּלֶךְ עַל_מ֨וֹשָׁב֜וֹ מקום המיוחד לו לישב כְּפַ֣עַם| בְּפַ֗עַם אֶל_מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר כשגבו אל הקיר, המקום הנכבד ביותר בשולחן (מ"ד) וַיָּ֙קָם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן עמד ממקומו, כי אין דרך הבן להסב על יד אביו, ובימים כתקנן היה דוד מפריד בין יהונתן לשאול, אבל עתה שדוד נחסר וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל ואח"כ ישב יהונתן מצד אבנר (רש"י) וַיִּפָּקֵ֖ד ויחסר (מ"ד) מְק֥וֹם דָּוִֽד: כו וְלֹֽא_דִבֶּ֥ר ולא שאל שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא מדוע לא בא בן ישי כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר כנראה ראה קרי ה֖וּא כִּֽי_לֹ֥א טָהֽוֹר ועדיין לא טבל (רש"י) ולא ראוי לטמא לאכול בשולחן המלך (רד"ק), ועוד כיון שנטמא אין ה' עימו ולכן ירא הוא (אלשיך)[ב]: כז וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י ביום שני של ראש חודש (ת"י) וַיִּפָּקֵ֖ד ויחסר מְק֣וֹם דָּוִ֑ד וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל_יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מכיון שידע שהם ידידים מַדּ֜וּעַ לֹא_בָ֧א בֶן_יִשַׁ֛י מרוב שנאתו לא הזכיר את שמו (אברבנאל) גַּם_תְּמ֥וֹל גַּם_הַיּ֖וֹם אֶל_הַלָּֽחֶם[ג]: כח וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת_שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל שאל רשות כמה פעמים (אלשיך) דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י לילך עַד_בֵּ֥ית לָֽחֶם: כט וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א תן לי בבקשה רשות ללכת כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה זבחי שלמים לָ֜נוּ בָּעִ֗יר ומי ביקש ממני וְה֤וּא צִוָּֽה_לִי֙ אָחִ֔י אליאב הבכור צוה לי (רש"י, רד"ק) [בדרך צוואה שרוצה לראותי בטרם אמות בחרב המלך (אלשיך)] וְעַתָּ֗ה אִם_מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א יום אחד (רש"י) מעבודת המלך וְאֶרְאֶ֣ה אֶת_אֶחָ֑י בשמחת הזבח עַל_כֵּ֣ן לֹא_בָ֔א אֶל_שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ כי נתתי לו רשות ללכת, וב"ה הלך (מ"ד): ל וַיִּֽחַר_אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן[ד] וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן_נַעֲוַ֖ת [מלשון עון (מ"צ)] הַמַּרְדּ֑וּת בן לאשה יצאנית ומורדת ואינה עושה רצוני, כן אתה מורד בי ואוהב את מי שאני שונא הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי_בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן_יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְב֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ דבר זה הוא גנאי לך ולאמך, שיאמרו שאתה לא בני לכן אתה אוהב את אויבי (רד"ק): לא כִּ֣י כָל_הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן_יִשַׁי֙ חַ֣י עַל_הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן לא תתקיים אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כי אתה נתת לו רשות ללכת (רד"ק) כִּ֥י בֶן_מָ֖וֶת הֽוּא: לב וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת_שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת הרי הי"ת המליכו, והוא מֶ֥ה עָשָֹֽה (רד"ק): לג וַיָּ֨טֶל ויזרוק (מ"צ) שָׁא֧וּל אֶֽת_הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי_כָ֥לָה הִ֛יא גמור ומוחלט מֵעִ֥ם אָבִ֖יו בדעת אביו (רד"ק) לְהָמִ֥ית אֶת_דָּוִֽד: לד וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי_אָ֑ף וְלֹא_אָכַ֞ל בְּיוֹם_הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ ביום השני של ר"ח (ת"י, רד"ק) לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל_דָּוִ֔ד בשביל דוד (רש"י) כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו ואפילו שהכלים גם אותו עיקר הכעס והעצב היה לו על דוד (ע"פ רש"י): לה וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר ביום שלישי לחודש וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד שקבע עם דָּוִ֑ד (רד"ק) וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ: לו וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ רֻ֗ץ אחרי החץ הראשון מְצָ֥א נָא֙ אֶת_הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ ובעודו רץ וְהֽוּא_יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי החץ השני לְהַעֲבִרֽוֹ שיעבור את הנער (רד"ק): לז וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד_מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן בראשונה וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי אשר יריתו באחרונה (רד"ק) מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה[ה]: לח וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אחר החץ השני אַֽל_תַּעֲמֹ֑ד במקום החץ הראשון וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת_(החצי) הַ֣חִצִּ֔ים הראשון והשני (רד"ק) וַיָּבֹ֖א אֶל_אֲדֹנָֽיו: לט וְהַנַּ֖עַר לֹֽא_יָדַ֣ע מְא֑וּמָה מהסימן של החיצים (רד"ק) אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת_הַדָּבָֽר: מ וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת_כֵּלָ֔יו הקשת והחיצים (רד"ק) אֶל_הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר_ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר: מא הַנַּעַר֘ בָּא֒ וְדָוִ֗ד ֤קָם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב מצד הדרומי של אבן האזל (רש"י) וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו על פניו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁל֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ| אִ֣ישׁ אֶת_רֵעֵ֗הוּ כי קשה הפרידה וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת_רֵעֵ֔הוּ עַד_דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל[ו] הרבה לבכות יותר מיהונתן (רד"ק): מב וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אבל תזכור את השבועה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר ואמרנו (רד"ק) יְהֹוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה| בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד_עוֹלָֽם:

עיונים והארות
 
 
א. מובא ב"כוכב מיעקב" וגם ב"מעם לועז": עניין יריית החצים, כי יהונתן רצה לדעת מה גזרו בשמים. כי מדבריו של שאול בלבד, אי אפשר לדעת מה יעלה בחלקו של דוד, אם ינוע אם ינוח, שמדברי האדם בלבד אין להחליט מה יהיה. היות ולפעמים האדם מדבר רעה על חברו והאלהים חושב אותה לטובה, כענין יוסף עם אחיו (בראשית נ, כ): "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה", וזהו שנאמר (איכה, ג, לז-לח): "מי זה אמר ותהי ה' לא ציוה; מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" הכוונה, שאם לא תצא מפי עליון הרעות והטוב, אין בכוח אדם לעשות מאומה. והנה ידוע הדבר, שאם יורים החצים, פעמים מחפשים אותם במקום קרוב והם נמצאים במקום רחוק, ופעמים להיפך, וזהו שאמר יהונתן ואני את שלושת החצים אורה לי למטרה, היינו, רצוני לדעת, אם גזירה היא מן השמים, אם הנער יבקש החצים במקום קרוב ואצטרך להגיד לו הנה החצים ממך והלאה, סימן שזו גזירה מן השמים שיהיה דוד נודד ממקומו ויפרד ממנו. ואם יבקש הנער החצים במקום רחוק ויצטרך להגיד לו, הנה החצים ממך והנה, סימן שרצון ה' שישאר דוד במקומו. וזהו שמפרש רש"י: הקב"ה חפץ בך ולא תירא ואפילו אם שמעתי מאבי רעה עליך.

ב. דרך רמז כתב המעם לועז (שמואל-א, עמוד רנב): "כי אמר מקרה הוא..." שאין דבר בעולם הנעשה במקרה, אלא הכל בהשגחה אלהית. ולכן, מי שאומר מקרה הוא, סימן שהוא בלתי טהור, למה? כי לא טהור במחשבותיו, שכן הכל בא בהשגחתו יתברך, ואין דבר נעשה בלי השגחה, וזהו שאמר אברהם אבינו למלאכים (בראשית יח, ה): "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... כי על כן עברתם על עבדכם". שאין הכוונה שהם עברו לידו לשם אכילה ושתיה, שהרי אין דרך ארץ לומר כך לאורחים, אלא הכוונה בודאי, לא לחינם נזדמנתם לכאן בחום יום, ומסתמא הוא בהשגחה פרטית ומסובב כל הסיבות זימן אתכם לכאן, כדי שאקיים מצות הכנסת אורחים.

ועוד פירוש נוסף מובא שם על פי המאמר של התנא (פרקי אבות א, משנה ו) "והוי דן את כל האדם לכף זכות", שאם אדם רואה חובה בחבירו סימן שהוא עצמו חייב, ונאמר (קידושין ע.): "כל הפוסל במומו פוסל" והחושד בכשרים לוקה בגופו, היינו, סימן שהוא עצמו לוקה, שיש בו חסרון, וזהו שנאמר כאן "ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא", כי אמר מקרה הוא. היינו שדן אותו לכף זכות, ולמה עשה כן? כי בלתי טהור הוא לדון את השני לכף חובה, אלא יש לדון כל אדם לכף זכות.

ג. הסביר לנו מו"ר הגאון רבי יוסף עדס זצוק"ל, מדוע מתעכב המשיח שהוא מזרעו של דוד בן ישי? מפני שאנשים דואגים רק לפרנסתם על המחיה ועל הכלכלה, ולא מתפללים הרבה על ביאת המשיח, וזהו שאומר הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום" הסיבה שמתעכב משיח בן דוד, מפני "אל הלחם" שמתפללים הרבה על לחם ועל פרנסה, ולא מתפללים הרבה על ביאת המשיח.

ד. ויחר אף שאול ביהונתן - כתיב הוכח תוכיח את עמיתך, עד היכן תוכחה, רב אמר עד כדי הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו, כתוב ויחר אף שאול ביהונתן וגו', למאן דאמר עד הכאה, דכתיב להכותו, ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב לבשתך ולבשת ערות אמך, ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב ויחר. למאן דאמר נזיפה, והא כתיב הכאה וקללה, שאני התם דאגב חביבותא יתירתא דהוה ליה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי (ערכין י"ז).

ה. מכאן רואים אנו צדקותו של יהונתן שהיה זהיר מעוון הרכילות והלשון הרע, שלא רצה להוציא מפיו, ששאול אביו דיבר רע על דוד ורמז הדבר בחצים. ושלושת החצים רומזים על לשון הרע ההורגת שלושה; האומרו, המקבלו והנאמר עליו.

זכה יהונתן שבשביל מסירותו, צערו, בכייתו ודמעותיו הרציניות והאמתיות והאהובות שנתמזגו ביחד עם דמעותיו של דוד רעהו, בשביל צער אמתי וכנה זה שנבע מעומק לבו זכה שבשמו תשתבץ אות משמו של הקב"ה. והרבה מהנביאים והחכמים שזכו והגיעו להשגות וגילויים עליונים מפני שהצטערו על כבוד שמים ותורתו ית"ש, דניאל שנתגלו לו רזין וגילויים עד שאפילו הנביאים חגי זכריה ומלאכי לא זכו לראות, והוא נקרא איש חמודות, נחמד לפני הקב"ה ומשובח בעליונים וחמוד על דורו מפני שהצטער על שכורש חזר מלבנות המקדש. ומתוך שהיה חכם ביראת שמים נתגלו לו רזי פשרין.

וכתב האלשיך הק': "וידבר שאול אל יהונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד, ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד, הורה כמה מעלת האוהב ומקרב את הצדיק ועוזרו, כי הנה כאשר דבר שאול אל בנו להמית את דוד היה שמו יונתן, וע"י היותו אוהב את דוד ומקרבו נתוספה בשמו אות אחד של הקב"ה ונקרא יהונתן, 'ויגד יהונתן' לדוד לאמר מבקש שאול אבי להמיתך, וידבר 'יהונתן' בדוד טוב אל שאול אביו, וישמע שאול בקול יהונתן.

ו. אפשר לרמוז עד הוא ת"ת דוד מלכות הגדיל בסוד גדלות ויש בו יוד כמ"ש רשב"י סימנא לזיוגא וגם אמנה אחותי בת אבי היא. ותיבת הגדיל גימטריא ב"ן ששם ב"ן הוא במלכות והגדיל בסוד גדלות. ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד ודו"ק היטב (החיד"א).