סגולת הציצית – סיפורים מופלאים על כוח מצות ציצית

מדוע אין אנו זוכרים מאומה על ידי הציצית

סוחר אחד מעיר קטנה, יצא מדי שנה למדינת הים לעיר גדולה ומפוארת בכל מלאכת מחשבת, והתאכסן שמה בבית בעל משאו ומתנו. ויהי היום, ויביאו לבעל בית מלונו תיבה חתומה מבית הרצים, ויפתחנה והנה כתונת צמר לבן כשלג מונחת בתוכה מעשה אורג נפלאה, וישמח עליה בעל הבית ויגל בה מאד, וישאלהו סוחר העיר הקטנה על שמחתו זאת ועל מחירה של הכתונת, ויענהו כי מחירה חמש מאות שקל, ושמחתו בה גדולה, כי ברוב עמל ויגיעה השיגוה עבורו, כי הכתונת הזו טובה מאד בעבודה ואריגתה מעשה ידי אומן נפלא, וסגולותיה גם כן גדולות וטובות מאד, כי בשאת אותה על בשרנו, תנגב הזיעה והזוהמה מן העור, ותשמור חום הגוף ותחזק הלב וכדומה, ולכל בשרו מרפא היא.

ויאמר הסוחר הקטן: אם כן אפוא לפי דבריך, אבקשך להשתדל ולקנותה במחירה גם למעני, כי אני ידוע חולי ולבי חלש מאד, וכבר שאלתי ברופאים רבים והוצאתי כסף רב על רפואות ולא הועילו לי, ואם אשיג את הכתונת הזאת לא אצטרך עוד לכל דבר. וימלא הסוחר בקשתו, ולתקופת הימים שלח אליו כתונת כזאת לביתו בעירו הקטנה.

ויהי מימים, כבואו שנית אל העיר הגדולה, שאל אותו הסוחר על מצב בריאותו, והאם הועילה לו הכתונת. ויענהו הסוחר: באמת נפלאת היא בעיני, כי לא הועילה הכתונת מאומה ומצב בריאותי כבראשונה, ויחקרהו הסוחר על הנהגתו בביתו, ועל דבר הניקיון בחדריו, ואיפה הוא מחזיק את הכתונת בפשטו אותה. אז סיפר לו הסוחר הקטן ממצב ביתו כמו שהוא בעיר קטנה, ויאמר הנה ביתי קטן מאד בעל חדר אחד, שם התנור והכיריים, ושם משכן בני הקטנים אשר לא אוכל להיזהר בנקיותם, ורצפת הבית וקירותיו מלאים תמיד לחלוחית ורפש, ופעמיים ביום תבוא גם פרתי הביתה לאכול את אבוסה ותטנף לפעמים גם כן, וכן תחת התנור לול התרנגולים הממלאים את הבית וכל כליו בטינופם, ועל התנור אני מייבש את העצים הלחים וכדומה.

וישחק הסוחר, ויניע בראשו על הנהגתו הפחותה והרעה ויאמר: ואיך תוכל הכתונת להועיל לך, אחרי שאתה בפועל ידך תביא עליך כל חולי וכל מדוה, שומר נפשו ירחק מהנהגה רעה כזאת, וישגיח על ניקיון ביתו שלא יבא בה כל טינוף וכל ריח בהמה, וכן חום והבל התנור וריח העצים הלחים וכדומה, הכל ירחיק בתכלית הריחוק, ואז תוכל הכתונת להועיל להגן מן האבק הדק או מן האויר הלח בחוץ בעת הגשמים, וכן מזיעת הבשר וכדומה, אבל אתה, מה בינך לבהמה כי אתה דר ואוכל ושותה עמה יחד, והנך מגועל ברפש וטיט, לדברים אלה לא תוכל הכתונת להועיל כלום.

הנמשל מובן מאליו - לענין הציצית ותועלתה. כי באמת, צריך מקודם לעסוק בתורה ובמצות העבודה ובתפילה בכל פרטיהן, ולנקות את בית חומרינו מכל סיג וחלאה, ואז יוכלו הציציות להועיל לנו לזכור ולחזק ליבנו יותר לעבודתו. וזהו שכתב: "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", שיסתכלו על עצמם, "על כנפי בגדיהם לדורותם", כמו שהקדמנו, שיסתכל על הילוך ותנועת גופו, בגד הנשמה, שהוא עפר ואפר.

וזהו 'לדורותם', כי הנשמה יש לה קיום בעצם, אך הגוף הכלה ונפסד אין לו בעצם אלא במין, כי יעמיד דורות בחייו ויוליד בנים שישארו אחרי מותו, וזהו על כנפי בגדיהם, תנועת הגוף שאין לו כל קיום, בלתי אם זה שמעמיד דורות, והבן. וזה כנגד מה ששנה במשנה (אבות ג, א) דע מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, שהגוף מצד תולדתו אין לו כל חיות, והוא אך פגר מובס, מעלה בָּאְשָׁה בחייו ובמותו. (מילי דאבות לר"י מוואלאז'ין פ"ג משנה א' דרך ב').

מוסרי הציצית

כתיב: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח), רוצה לומר, שעל הסתכלות ענין תנועת הגוף - יתן פתיל תכלת. ואמרו רז"ל (סוטה יז.) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. רוצה לומר, כמו שישפיל את גופו בראותו הילוך תנועותיו וענייניו מטיפה סרוחה, כן יעלה מעלה מעלה את נשמתו ויגבירנה על תאוות גופו עד שתשוב אל המקום אשר ממנו חוצבה בטהרה. וזה הרמז בצבע התכלת הדומה לכסא הכבוד, והבן.

"והיה לכם לציצית" - הבטחה היא זאת, שבאמת יהיה הציצית לכם להסתכלות שתוכל להועיל לכם, אבל בתנאי - 'וראיתם אותו', רומז להקב"ה, שיראו בכוונתם לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, והוסיף לבאר תנאי כפול: 'וזכרתם את כל מצות ה'', אם תשימו לב לזכור את כולם על ידי הלימוד, ואחר כך, ועשיתם אותם, אז אבטיח אתכם שיועילו לכם הציצית.

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - כמעשה באותו אדם שבאו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו והצילוהו מן החטא. כי החכם עיניו בראשו להסתכל בדברים אלו ולהוסיף בקדושה, עד כי 'והייתם קדושים לאלהיכם' ללמוד מדרכיו ומדותיו, כמו שכתוב למעלה. אבל אנחנו בעוונותינו הרבים, היצר הרע מלא בכל חדרי בית חומרנו בדבור במחשבה ובמעשה, בלב בפה ובידיים, כמו האיש הכפרי שביתו משכן הבהמה והתרנגולים, כן דירתנו אולי ח"ו מקום מושב לצים, ואכילתנו בתאוה נפרזה זולל וסובא, עינינו צופיות ח"ו בדברים האסורים, רצוננו כרצון הבהמה לדברים בהמיים, ואולי לזה כוונו חז"ל (פסחים קיח.) 'אתה וחמור תאכלו באבוס אחד'. לבנו בוער באש תאוות היצר, והוא מבשל בתוכו כל דברים רעים רח"ל, ונעשה כל גופו משכן ומזבח לסט"א ח"ו, ואיך ילבש כתונת בד קודש? ומה תועיל הציצית לגוף נגוף מדוכא בעון ומעונה בתאוות כזה? אי לזאת, כפלה התורה באזהרה מכופלת, "וראיתם אותו" את הקב"ה כנ"ל, "וזכרתם את כל מצות ה'", ואז - "והיה לכם לציצית", ולהסתכלות המצלת את האדם מן העברה. (מוסר חכמים).

עדותה של הטלית

בספר 'מצבת קודש' (לבוב תרכ"ג, ח"ב סי' מח) הובאו "מעשים נפלאים מאת רבנו הגאון בעל טורי זהב, אשר נכתב בפנקס של החבורה קדושה, אשר היה מונח תחת יד א"א הגאון הקדוש מוה"ר נפתלי הירץ שהיה אב"ד ומ"ץ דק"ק פה תו"ה (תוך העיר)".

בין היתר, מסופר שם בפנקס הח"ק: רבנו הגאון בעל טו"ז הלך בטלית של מצוה קרוע מאוד, והיה ישן נושן מכמה שנים אשר נתעטף בהטלית הנ"ל, וכאשר ראו הנשים מפה קהילתנו את רבנו הגאון עומד להתפלל בטלית קרוע וישן - התנדבו ליתן לו טלית חדש, וקנו לו טלית מהודרת ויפה, והביאו את הטלית הנ"ל לרבנו, וכאשר ראה את הטלית החדשה, אמר להנשים תשואת חן לכם על נדבת לבכם היקר, רק אין אני רוצה להתעטף בטלית חדשה, כי הטלית הישנה תעיד לי בעולם הבא כי לא היתה לי מחשבה זרה בתפלת שמונה עשרה, וזה דבר גדול לפני גאון כמוהו, עכ"ל. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל אמן.

החזיק בציצית ונפל פחד הרב על השר

מסופר שבעיר טומשאב-לובלין רצה הפולקובניק (שר העיר) לבטל טבילת מצוה, והלך למקוה עם אשתו ובניו בזמן שצריכים לטבול שם, ונעשה רעש גדול בעיר על מעשה זה, בטומשאב היה דר אז הרה"ק ר' יוסיילי זצ"ל, [שהיה מתלמידי החוזה מלובלין, אבי דודו של הרה"צ יהושעל'ע מטומשאב] ובאו אליו ראשי הקהלה לספר לו את המעשה הזה, ורבינו השיב להם שהוא יבטל זאת, לפנות ערב, בזמן שהשר וכל בני ביתו התרחצו במקוה, בא הרב וזרק אבן דרך החלון, והאבן פגע באשת השר, השר התרגז ואמר שיודיעו לו מי זרק את האבן והוא יהרוג את הזורק, ואם לא יאמרו לו מי זרק את האבן יהרוג את כל היהודים מהעיר. האנשים הלכו לרבינו לשאול מה לעשות, אמר להם שעבור טהרה צריך מסירות נפש, ועל כן יאמרו להשר שהוא הזורק, ובא השר בחמה וחרבו שלופה בידו לבית רבינו להורגו, ולקח רבינו את הציצית בידו ואמר יש לי ציצית כשרים ואין לי פחד ממך, ונפל פחד על השר והלך לביתו ולא יסף עוד לבוא למקוה. (אוצרות אוצר ר' צבי חלק ח' אות ו').

הטלית גועה בבכי

מסופר על ה'מגיד מקלם' שהזדמן להיות במעון הקיץ בברלין הסמוכה לעיר ריגה, ושם היו מתכנסים רבבות מכל רחבי רוסיה, ובפרט מהעיר ריגה הסמוכה, והיו נהנים שם מן המעיינות והמרחצאות ועוד. בשבת, הלך המגיד להתפלל בבית הכנסת, וראה שיש מבני ריגה שאין להם טלית בתפילה, היות והתרשלו להביא הטלית עמהם.

עלה המגיד על הבימה ואמר: רבותי! אספר לכם מעשה מזעזע, פעם אחת בימות הקיץ הייתי בריגה, נכנסתי לאיזה בית לראות את הבעלים, וראיתי שאין איש בבית והבית ריק. נכנסתי ואני שומע בכיות תמרורים מאחד החדרים, נכנסתי לשם, וראיתי שאין איש, ורק שקית וטלית נמצאים בה, והטלית גועה בבכי. שאלתי אותה: טלית טלית! למה את בוכה? ענתה ואמרה: איך לא אבכה, אם בעל הבית לקח עמו את כל הכסף והזהב וחמודות שהיה לו, ורק אותי השאיר פה לבדי?! ניחמתי אותה ואמרתי לה: מספיק לבכות! יבא יום ובעל הבית יצא לדרך רחוקה, ויניח את כל הכסף וזהב וחמודות, ויקח רק אותך עמו...

הציצית שהצילה

מסופר בספר 'מעשה איש' (ח"ז עמ' קכג) בשמו של רבי יעקב פלינט: מידי פעם היה החזון איש אומר לאבי: תביא את הילדים! והקושי בהתארגנות העניין, מנע ממנו תמיד לקיים את הבקשה.

ביום רביעי האחרון לחיי מרן החזון איש, אמר לאבי ר' מרדכי: תביא את הילדים! אתה נוסע עכשיו ומביאם אלי! לשמע בקשה ברורה זו, לקח אבי ז"ל מונית נסע לתל אביב ולקח אותנו. אנחנו מצדנו הסכמנו לבוא, בתנאי אחד. באותו יום, קנה לנו אבא 'קורקינט' חדש, והסכמנו לבוא רק עם הקורקינט.

הגענו לחזו"א, נכנסנו לחדרו, החזו"א שכב על מיטת סוכנות בהסבה ימנית, וביקש מאבי שיסייע לו לקום, והתיישב על הכסא כשאני ואחי התאום מסביב עם הקורקינטים. אבי ניסה להרגיע אותנו עם הקורקינטים, אך החזו"א אמר לו: הנח להם! הוא שוחח עם אבי, ושאלו מי הגדול בינינו, והניח אותי על ברכיו בצד ימין ואת אחי על ברכיו בצד שמאל, ובירכנו. לפני שירדנו מברכיו, פנה לאחי הקטן ושאלו בלשון הקודש: אתה יודע מה זה ציצית? אחי לא תפס מה אומר החזו"א, ואבי הוציא מבגדיו את ציציותיו והראה לו: זה זה! ואז אמר החזו"א: אני רוצה שכל החיים שלך תלך עם ציצית. אבי ז"ל ניסה לשאלו כמה פעמים: ומה עם בני הראשון? אך הוא לא ענה.

מעניין, כי שנים אח"כ במלחמת יום הכיפורים, שירת אחי בצפון במוצב הנקרא '120', בנו אותו תוך כדי המלחמה. והנה, באחד הימים אמרו לאחי להיות בתצפית, הוא ישב בעמדה וקרא עיתון, והניח את הנשק בצד על דופן העמדה. לפתע הציציות הסתבכו עם הרובה, והרובה נפל. אחי התכופף להרימו, ובדיוק באותה שניה לפתע פתאום פגע טיל בעמדה, באופן שהיה ברור לחלוטין שאם אחי היה יושב על הכסא בתנוחה רגילה באותו רגע - האירוע היה יכול להסתיים באסון גדול רח"ל, וכך הוא רק נפצע קל בידו ובכתפו.

הציצית שריפאתה חולים

מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר מה ששמע מסבו הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, על יהודי שמסר את נפשו למען אחיו, באחד מהתוועדויות שזכינו להתוועד עם הגה"צ רבי אריה לוין, שמעתי אותו אומר כך: אחת ממצוות התורה היא מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). וזכיתי להכיר יהודים שקיימו מצוה זו בכל כחם, והיו מוכנים למסור את גופם וממונם בעד הזולת. אבל, כיום אני יודע שיש מציאות שבה אדם מוסר עבור אחיו גם את כל העולם הבא שלו, וזו היא מסירות הנפש האמיתית.

ואספר לכם: המעשה התרחש אצל שני האחים הצדיקים, מתלמידי הגר"א, רבי משה אשכנזי ואחיו רבי יצחק. במשך כל ימות השנה היה רבי משה נודד בעיירות, ומלמד תורה את ילדיהם של היהודים, ומוצא פרנסתו בדוחק רב.

בנדודיו אלה היה רבי משה עוסק בצנעא בתורתו ובתפילותיו, וחוזר לביתו רק בשלשת הרגלים, כשעמו צרור קטן של מעות, להחיות את בני המשפחה. כמנהג חסידי הדור ההוא, שכל אחד חיפש מצוה אחת שעליה מסר את נפשו, היה אותו צדיק מקפיד ביותר על מצות ציצית, ומנהגו היה – שלא לזוז ד' אמות בלא ציצית.

בחודש ניסן אחד, כאשר שב לביתו, לאחר שנעדר ממנו כמה חדשים ואתו צרור כספו שנועד לקניית צרכי חג הפסח הממשמש ובא, עשה דרכו בעגלה שהיתה נהוגה בידי עגלון פשוט. באחד מקטעי הדרך, ירד רבי משה מן העגלה, וניגש לאחד הסלעים שהיו על אם הדרך, מרחק ניכר מן הדרך הסלולה... בבואו לשוב אל העגלה, נאחזה ציציתו בסלע וניתקה כנף אחת מן הארבע כנפות.

כיון שהקפיד לא לזוז ארבע אמות בלא ציצית, נשאר רבי משה עומד כמסמר נטוע, ולא זז ממקומו.

הוא קורא אל העגלון מרחוק, ומבקש ממנו שיביא לו ציצית מן העיר הסמוכה. העגלון, שידע על הקפדתו הגדולה במצות ציצית של חסיד זה, הסכים לכך בתנאי שיקבל מרבי משה כתמורה את כל צרור הכסף שבידו. ללא היסוס נטל רבי משה אשכנזי את הכסף שהכין במשך כל החורף, ומסרו לעגלון. על מנת שיביא לו ציצית, טרף החסיד את נפשו, ואת נפש בני משפחתו, בכפו, ובלבד שלא יפגע בקוצו של יו"ד במנהג שקיבל על עצמו.

ומה קרה לבסוף? העגלון ההוא היה אדם רע לב ואכזר מאין כמוהו, הוא לקח את הכסף, ונסע ולא חזר. רבי משה נשאר עתה ערום מכל, גם בלי ציצית, וגם בלי כסף. במשך למעלה מעשרים וארבע שעות תמימות נותר החסיד לעמוד במקומו, ולא זז, עד שריחם עליו אחד מן העוברים והשבים והביא לו בהשאלה ציצית כדי שיוכל לשוב לביתו.

לימים, המשיך רבי אריה לספר, חלה אחיו של רבי משה, הלא הוא רבי יצחק אשכנזי, שהיה נערץ על כל בני ליטא (יש אומרים שהוא מחבר הספר הנורא 'ברית עולם' המבאר את סוד כ"ב אותיות התורה). והרופאים אמרו נואש לחייו.

שלחו בני הבית לקרוא לאחיו רבי משה מן העיירות שבהן נדד, כדי שיבקש רחמים על אחיו. ידוע היה רבי משה גם בכח תפילותיו, ולכן תלו בו תקוות מרובות.

כשהגיע רבי משה לבית אחיו, נכנס אל החדר שבו שכב החולה, וביקש מכל הנוכחים לצאת משם. אבל כיון שהדלתות של פעם לא היו חסומות באופן הרמטי, הצליחו כמה מבני המשפחה לצפות בין חורי הדלת במעשיו של רבי משה.

והנה הם רואים שרבי משה פושט את הציצית מעל גופו, מניחה על מיטת החולה, פונה אל הקב"ה ואומר: 'רבונו של עולם, מצוה אחת יש לי שהחזקתי בה בכל כוחותי, וציצית שמה, הריני מוותר על כל שכרי בעולם הבא בעד מצוה זו, ובלבד שזכותה של המצוה תעמוד לו, לאחי החולה ויקום מחוליו'.

כך עמד רבי משה והתפלל, בבכי ובתחנונים, ובני הבית נסערים לנפשם לראותו מוסר את כל עולמו לרפואת אחיו הצדיק.

בתוך זמן קצר עמד רבי יצחק מחוליו, ולפליאת כל רופאיו הבריא לחלוטין, והיה כאחד האדם. סיים רבי אריה ואמר: מסיפור זה למדתי שישנה מציאות שבה אדם מוסר עבור אחיו גם את כל העולם הבא שלו, וזוהי מסירות הנפש האמיתית. (ברכי נפשי, ויקרא עמוד רנו. דרשו).

הציצית בצבא איראן

עוד סיפר אחד היהודים שזכה לעלות לארץ מאירן: לפני שנים רבות כשהוא היה בחור צעיר, הוא גויס לצבא האיראני ונשלח למלחמה נגד עיראק, המלחמה היתה קשה מאד, רוב החיילים שנלחמו נהרגו. יום אחד, הוא נשלח עם קבוצת חיילים למקום מסוכן ביותר, היה שם קרב קשה, וכל החיילים שהיו אתו נהרגו, ורק הוא חזר חי למקומו.

המפקד שראה אותו ושמע שרק הוא חזר חי, חשד בו שהוא מרגל לטובת עירק, והעמיד אותו למשפט.

בעת המשפט, לאחר שהתבקש לומר דבר מה להגנתו, הוריד החייל את חולצתו והראה להם את הציצית שהוא לובש, תוך שהוא מסביר כי הוא יהודי וליהודי יש מצות ציצית, השומרת עליו מכל הסכנות. המפקד קיבל את דבריו ומיד שחרר אותו.

הציצית שהציתה את הניצוץ היהודי

מסופר על האדמו"ר רבי יהושע מבעלזא זצ"ל, שפעם אחת נכנס אליו יהודי שניכר על פניו עצב עמוק. סיפר אותו האיש לרב כי בנו יחידו יצא לתרבות רעה, וכעת הוא מתכוון להתחתן עם אישה גויה. האב סיפר לרב כי ניסה לדבר על לב הבן אך ללא הועיל, וכעת הוא חושב להשליך אותו מביתו, ובא לקבל עצה מהרב אם יהיה נכון לעשות כן. הרב ענה לו, כי זה לא יהיה מעשה נכון להרחיקו מביתו, אלא להיפך, עליו לקרב את בנו מבלי לדבר עמו על העניין הזה בכלל, רק שישתדל לשכנע את בנו לבוא אתו אל הרב.

שב האיש אל עירו, ומעתה שינה את יחסו לבנו לטובה, הראה לו חיבה יתרה, ולא דיבר איתו מאומה על החתונה. באחד הימים פנה האב אל הבן ואמר לו: האם ברצונך לנסוע איתי אל האדמו"ר מבעלזא?

הבן אשר הכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח, והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה שוחחו האב ובנו על נושאים רבים ובין היתר הזכיר האב את עניין החתונה, בזה הרגע לבשו פני הבן ארשת של נחישות, והוא אמר חד משמעית: "בעניין זה לא אשנה את דעתי! ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות את דעתי. וגם הרבי שלך לא יצליח בכך!!!"

"ומה לגבי המשפחה של אותה בחורה?" שאל האב את בנו "האינך חושש להתחבר עם אנשים כאלו?"

"מה יש לי לחשוש?" שאל הבן "הרי פגשתי אותם והם נראים לי אנשים הגונים, טובים ומכובדים".

בהגיעם לעיירה בעלזא נכנסו שניהם אצל הרבי, והרבי פתח בשיחה לבבית עם הבן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון. אז הוציא הרבי טלית קטן, הגישה אל הבן ואמר לו: "לבוש אותה מתחת לבגדיך, הלא אתה עתיד להימצא בקרב הגויים וזה מקום סכנה, לכן כדאי לך ללבוש את הטלית לצורך שמירה".

הבן שחש אמון ברב, ושמח כי הרבי אינו מנסה להשפיע עליו לבל יינשא לנוכריה, הסכים ללבוש את הטלית.

זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבעלזא, הגיע מועד נישואיו של הבן. בליל החתונה ישב החתן בראש השולחן והשתכר כחבריו הגויים, כטוב לבו ביין, חש הבן החתן בחום רב, והסיר את הז'קט והעניבה מעליו, אך למרות זאת המשיך האלכוהול להציף אותו בחום, לפיכך ניסה להשתחרר מעוד בגד ומעוד מלבוש עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר - טלית קטן בצבע לבן. מיד קרא אחד הנוכחים בתדהמה: "הביטו, זהו בגד של יהודי! החתן לובש בגד של יהודים! החתן הוא יהודי!!!" כשראו זאת שאר הנוכחים התנפלו על החתן והפליאו בו את מכותיהם, מכות קשות ומכאיבות ספג החתן, ולבסוף נאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו. כך החתן נוכח לגלות את מידתם האמיתית של חותניו, והנישואים בוטלו והכול בזכות מצוות הציצית.

הציצית שהקימה מוסד

סיפור מרגש נוסף היה עם רבי משה פרדו מייסד מוסדות אור החיים בבני ברק. הרב פרדו הגיע לקליפורניה כדי לאסוף כספים למען המוסדות, ופתאום הרגיש חולשה גדולה, רק נכנס לבית שבו התארח ונפל על המיטה. בעל הבית מיהר להזעיק עזרה, וקרא לרופא מקומי. הרב התעצב אל לבו, הוא נסע כ"כ הרבה שעות, תכנן להיפגש עם נדיבים, ועכשיו הוא נאלץ לבזבז את זמנו בבתי חולים. אמנם, הוא קיוה שיחלים מהר, ויחזור לביתו בהקדם.

הרופא שהגיע לטפל בו היה יהודי, אך לא ראו עליו שום סימן יהודי. הוא גדל ביישוב קטן ונידח, ולא הכיר יהודים אחרים ולא ידע יהדות מהי. כשראה את הרב פרדו הוא התרגש מאד, רב יהודי... וכשבדק אותו, ביקש מהרב שיוריד את החולצה. כשהוריד הרב את החולצה, ראה לפתע הרופא כי הרב לבוש בבגד משונה, הוא שמע מהרב כי בגד זה הינו בגד הציצית אותה לובשים היהודים בגלל ציווי השי"ת, והתפלא לשמוע כי עד היום ישנם יהודים השומרים מצוה שכזו...

לפליאתו, אמר הרב, כי לא רק בארץ ישראל ישנם יהודים עם ציצית, גם בארצות הברית יש קהילות גדולות ומפוארות, ויהודים רבים שלא מסתובבים בלי ציצית. הרופא היה נרגש מאד. הרב סיפר לו על עיסוקיו, על המפעל הגדול שיש לו, שבו כאלף בנות שכולם בס"ד בבוא העת יתחתנו עם אנשים שמניחים תפילין ולובשים ציצית. הרופא היה המום ומבולבל, בשומעו שיש כאלה המקפידים גם היום על מצות תפילין. הוא חשב שהיהדות נגמרה. הרב פרדו מיד הבין שכדאי לקרבו, והציע לו על אתר להניח תפילין. הרופא בהתרגשות גדולה הניח תפילין וקרא קריאת שמע.

חשב הרב פרדו בליבו, כי אפילו שלבסוף לא הצליח לאסוף כסף עבור מוסדותיו, עדיין הכל היה שווה כדי להגיע למקום כ"כ מרוחק בשביל שיהודי יניח תפילין... ואת הכסף הקב"ה יסדר לו בפעם אחרת.

אחרי תקופה ארוכה, התקשר אדם זר למשרד המוסדות, וביקש לבקר במוסד. הרב פרדו לא ידע במי מדובר, אך בכל זאת הזמינו בשמחה. עת הפגישה הגיעה, ומי מופיע? הרופא בכבודו ובעצמו. הם התרגשו להיפגש, והרופא ביקש לראות את מוסדותיו, האם באמת הדבר נכון שלומדות אלף בנות במוסד זה? הם עברו מבנין לבנין ומכיתה לכיתה, והרופא ראה והתרגש מאוד.

בסיום הסיור פנו הם למשרד, ואז אמר הרופא: "תראה, כסף יש לי המון, משפחה אין לי בכלל... כשסיפרת לי על המוסד שבו אלף תלמידות, חשבתי שזו גוזמה. רציתי לבוא לבדוק, ואם זה נכון, לתת לך את כל הירושה שלי לאחר מותי..." הרופא מיד ביקש לקרוא לעורך דין, ובמקום חתם שכל כספו יינתן למוסדות אור החיים. והכל בזכותה של הציצית.

הציצית שמנעה את הטיפול המסוכן

עוד מספר הגאון רבי יצחק זילברשטיין: מעשה בבחור שחלה במחלה הקשה, הבחור למד באחת הישיבות הקדושות, והתייסר בייסורים נוראים, ולאחרונה החל לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים.

בבואו למחלקה, היה עליו ללבוש בגדים סטריליים, ולכן הוצרך להחליף את בגדיו בבגדים של בית החולים. הבחור החליף, אך מכיוון שבבית החולים אין ציצית, הוא הביא עמו ציצית מכובסת ונקייה, שתענה על הדרישות של בית החולים.

כאשר ראתה האחות את הציצית, היא לא הסכימה להכניסו לטיפול עם הציצית ודרשה שיוריד אותה, למרות שהבחור הסביר שזה נקי וסטרילי, לא היה עם מי לדבר, והיא התעקשה שכך לא תכניס אותו לטיפול. אך הבחור הצדיק עמד על שלו ולא רצה להוריד את הארבע כנפות. הוא ישב בחוץ והמתין.

כעבור שלוש שעות (!!!) עבר במקום אחד מבכירי הרופאים, והתעניין מה הבחור עושה בחוץ. שטח הבחור את הבעיה בפני הרופא, שמע זאת הרופא ונכנס לחדר הטיפולים. לאחר שעה קלה יצא נרגש כולו ונסער. שאלו הבחור על מה הוא כ"כ נרגש? ענה הרופא, שדבר ראשון יכנס לקבל את הטיפול עם הציצית, ורק אחר כך הוא יספר לו.

כשנגמר הטיפול הקשה, ניגש הרופא לבחור, וכשדמעות בעיניו החל לספר: אני יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה, אבל הפעם זכיתי לראות כיצד הקב"ה שומר על מי שעושה את רצונו. כשנכנסתי לחדר לומר לאחות שאין בעיה עם הציצית שלך, רציתי לדעת איזה טיפול אתה מקבל, ולא האמנתי לראות שהאחות התכוונה לבצע בטעות טיפול שלא מתאים לך, טיפול שללא ספק היה יכול לדרדר את מצבך עד מוות חלילה. הרופא הוסיף ואמר שהאחות לא עשתה זאת בכוונה, אבל אם לא היית מתעקש ועומד על רצונך ללבוש את הציצית, מי יודע באיזה מצב היית עכשיו?! ורק בזכות שסירבת לקבל את הטיפול בלי הציצית - נמנע ממך אסון גדול.